איזה כיף לאוהדי הפועל ת"א. זה לא רק הניצחון המתוק בדרבי, העובדה שהמשחק נגד נתניה נקבע לשבת בצהריים יצרה רצף של חגיגה אדומה ששטפה את העיר. היו חגיגות בפארק המסילה, צעדות השמחה של משפחות שלמות, ילדים שסוף-סוף זכו לראות את הגיבורים שלהם באור יום. בלומפילד המפוצץ היה ההוכחה הניצחת לטיעון הכי חזק בעד כדורגל בשבת: כמה שיותר מוקדם, יותר טוב. אין שום חוק שקובע שמשחק עונה חייב להיערך ביום שני ב-20.30, כשהילדים כבר במיטות והאנרגיה של סוף השבוע התפוגגה מזמן.
הפיילוט של משחקי שישי בצהריים הוכיח שאפשר גם אחרת. הייתה שם תחושה כמעט נשכחת של חמימות נוסטלגית, כזו שמזכירה את הכדורגל של הניינטיז. כשמוסיפים לזה רגעי קסם מקצועיים, כמו שער במספרת שלא היה מבייש את הליגות הבכירות באירופה, מקבלים מוצר לגמרי אחר. כל מה שהוא היה צריך זאת חשיפה קבועה לאור השמש.
לליגת העל יש פוטנציאל אדיר. עם הקאמבק של בית"ר ירושלים לצמרת והחזרה של הפועל ת"א למרכז הבמה, "מועדון הגדולות" מרגיש שוב גדול באמת. תוסיפו לזה את הקהלים המסורים של מכבי נתניה, הפועל חיפה והפועל ירושלים – וקיבלתם בסיס איתן לצמיחה אמיתית.
גם מחוץ לדשא, נראה שמשהו זז. התקנון החדש נגד גזענות, אם ייושם בנחישות, עשוי להיות שובר השוויון שחיכינו לו. כשהאיום בהורדת נקודות הופך למוחשי, פתאום כולם הופכים לרציניים. פתאום המועדונים משחררים סרטוני הסברה ופתאום מדברים על אחריות הדדית. כשהכדורגל יהפוך לזירה בטוחה לכל המשפחה, הספונסרים ינהרו בהמוניהם. מיליוני שקלים מונחים על הרצפה, מחכים שמישהו ירים אותם.
יש פה הזדמנות, לא קטנה. אם נשכיל לחבר בין ניהול מקצועי, אווירה משפחתית ואכיפה - הכדורגל הישראלי יחזור להיות מה שהיה פעם: תחרותי, דרמטי ובעיקר כיפי. את המומנטום הזה אסור לנו לבזבז. אבל על מה אני מקשקש? עוד שבוע-שבועיים בטח יקרה אירוע אלימות מכוער שיחזיר אותנו לדיונים המתישים בבית הדין וישכיח מאיתנו כמה יפה היה כאן לכמה דקות נורמליות בשבת בצהריים.
