בעלי // מוד ונטורה } מצרפתית: לנה נטע אטינגר } בבל } 248 עמ'
אפשר לסמוך על הצרפתים שכשכל העולם המערבי מתעסק בצורות חדשות של משפחה ויחסים, הם יסתחררו מרומן שעניינו המוסד הבורגני המקודש — נישואים בין בני זוג הטרוסקסואלים. הצרפתים, כך מספרים לנו, תמיד יעדיפו מאהבת חושנית על פני צלע שלישית, בגידה מסעירה על פני פתיחות והסדרה; המשחקים והסודות נחשקים יותר מהאמת ואף תורמים יותר לזוגיות.
'בעלי', רומן הביכורים של מוד ונטורה (ילידת 1993), יצא בצרפת ב-2021 והתקבל בתשואות רמות. אנחנו מלווים שבוע בחייה של המספרת המאוד לא מהימנה שלו — מורה ומתרגמת בת 40 — שסובלת, לדבריה, מעודף אהבה. ולמי? לבעלה, "כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו". לקרוא לה מספרת לא מהימנה זה אנדרסטייטמנט, מדובר במופלפת סוג א', שעומק הפלפה שלה רק הולך ונחשף ככל שהדפים נוקפים. היא אובססיבית, סובלת ממשהו שהוא כמו OCD של יחסים, בוחנת ורושמת כל מחווה של בעלה, גם האגבית ביותר, בפנקסים שהיא מחביאה. היא חסרת ביטחון וקנאית, אבל למעשה משוועת לאובדן שיסעיר אותה, היא "מקנאת באהבה שהייתה ואיננה עוד או שהיא לא הדדית, כשהלב דופק באופן חד-סטרי, בלי לב שדופק בצד השני. אני מקנאת באלמנות, במאהבות ובנשים שננטשו, כי אני חיה כבר 15 שנה באומללות המתמדת והפרדוקסלית שאוהבים אותי בחזרה, שאני חווה תשוקה נטולת כל מכשול נראה לעין".
האובססיה כל כך קיצונית, שלהבלחות קצרות הטקסט חורג מרומן והופך כמעט לעבודת אמנות, או כוריאוגרפיה: "סביב לשולחן ארוחת הבוקר, אני מנתחת את גיאוגרפיית הגופים שלנו. אני שמה לב שאני רוכנת לעברו של בעלי כשהוא מדבר אליי. גופי הוא זה שזז, ולא גופו: אני משנה תנוחה, אני מתקרבת, אני מכוונת את הצוואר. בעלי יושב בגב זקוף היטב ומביט קדימה בזמן שהוא אוכל. אני נוטה הצידה ולא מאוזנת". מעבר לזה יש לה גם סינסתזיה מוזרה; ימות השבוע נחווים אצלה בצבעים ברורים: "הייתי משוכנעת שלכולם ברור שיום חמישי הוא צהוב".
הרקע לאופייה ולהפרעותיה לא ברור, פרט לאזכור המעמד החברתי הנמוך שבו גדלה והלחץ שנובע מכך. היא מעידה על עצמה שלמדה את כל גינוני הנימוס שצריך כדי להשתלב, אבל לעולם לא יהיה לה ביטחון של מי שנולדה למעמד ולטעם: "אני נרגעת כשאני עוברת אחת-אחת על כל הסיבות שבגללן אני לא צריכה לדאוג: הציפורניים שלי מושלמות, השיער שלי מושלם, הלבוש שלי אלגנטי. אני יודעת את זה כי אני קונה רק בגדים שראיתי על נשים עם סגנון ללא דופי, או בחנויות שאפשר לסמוך עליהן בוודאות". האישה המסכנה אמנם מחזיקה ב"גוף מפוסל ביוגה ובטניס", אבל מסתובבת בעולם כמו חיה אוריינית: כל ההתנהגויות שלה נשענות על מוסכמות, סטטיסטיקות ועצות בעיתוני נשים ומדורי יחסים, נוסח 'חמש דרכים לדעת שהוא באמת אוהב אותך' או 'עשרה מאכלים שיטריפו לו את הבטן והראש'. היא מחכה בערב לבעלה, ישובה בתאורה מחמיאה עם רגליים "מקופלות ברישול", מעמידה פנים שהיא שקועה בספר כי הוא לא אוהב אותה מול מחשב. גם עבודתה כמתרגמת, ולא כיוצרת, מעידה על היעדר תוכן מקורי.
'בעלי' הוא ללא ספק תרגיל ספרותי מוצלח מאוד, עם הפתעות והומור, חשיפה הדרגתית וגראנד פינאלה מרשים. אבל האם הוא מהנה כפרוזה? בעיניי, פחות. ובטח לא לכל אורכו. דמותה של המספרת הלכודה בבית החלומות הבורגני שלה ובתפקידה כ"אישה", מזינה אותנו בעמודים על גבי עמודים של זוטות-חיים כמו טמפרטורת מים במקלחת, מרככי כביסה, אגרטלים, מצעי פשתן, משקל אחרי היריון — כמו גיליון חגיגי של 'לאישה', נאמר, 'לאישה המוטרפת': "אני מחליפה חולצה, לובשת חצאית במקום הג'ינס, בסוף אני בוחרת שמלה. אני מזליפה עוד קצת בושם, בתקווה שישחרר את המסוכנות שלו. מזליפה עוד קצת, אבל זה עדיין מריח כמו פרחים וניקיון. אני ממשיכה להתבשם...". כפייתיות היא פשוט עניין מעייף, חוזרני, ולפיכך לא נורא מעניין. גם המתח שלכאורה נבנה כאן הוא מתח בכאילו. אין כלום שם בפנים. המושא של האובססיה הוא האובססיה עצמה.
הרומן הצרפתי הגדול של האהבה האובססיבית ויחסי השליטה הוא כמובן 'יחסים מסוכנים' של לאקלו. במובן מסוים 'בעלי' הוא הגרסה המילניאלית הריקה שלו. מה שמעניין אצל לאקלו — פרט לכתיבה הווירטואוזית היפהפייה — הוא האפשרות של אהבת אמת: קיומה האידיאי ובו-זמנית הנלעג של זו הוא המגנט רב-העוצמה בפניו צריכים הרוזן דה-ואלמון והמרקיזה דה-מרטיי לעמוד, וממנה שואבים המשחקים האכזריים שלהם את עוצמתם. ונטורה לעומת זאת משאירה את הגיבורים השטוחים שלה במשחקי שליטה גרידא ואותנו בגרסה מתוחכמת של עמוד הפייסבוק 'וידויים של נשואים'. •
