זה היה מחזה אבסורד.
שמינית גמר הגביע. הרגע מכבי נתניה הודחה. ובצד אחד של המגרש שחקני מכבי יפו מהליגה השנייה חוגגים עם האוהדים. דגלים, והיידה בי, ושיכרון חושים. וממש ממול, מעברו השני של האצטדיון, שחקני נתניה עומדים בשורה דוממת מול האוהדים, הידיים מאחורי הגב, או על המותניים, סופגים מכל הבא ליד. בוז, וקללות, ואין לכם כבוד, וכוסות שנזרקות סביבם. ובכל אותו זמן, דקות ארוכות, המפסידים עומדים ולא זזים. כאילו מבינים שזה עונשם.
עוד מעט, בהמשך, בליגה, כשנתניה תביס את מכבי חיפה, ויפו תפסיד לחדרה, המסדר יתהפך במעין מאניה-דפרסיה. אלה שבוישו יהיו על כפיים, ואלה שהיו על כפיים, יבוישו בגידופים.
איכשהו התרגלנו למסדרים הללו. אחד הסעיפים בחוזה הלא כתוב בין קבוצה לאוהדיה הוא שלא משנה התוצאה, ולא משנות האמוציות, אחרי משחק ניגשים ליציע, כדי לקבל את מה שצריך לקבל. אלה יכולים להיות רגעי קסם בלתי נשכחים שייחקקו עד אחרית הימים, וזו יכולה להיות חרפה שתקבור שחקן שטעה, כשהוא מחויב לעמוד ממול עם ידיים מאחורי הגב.
אבוי למי שינסה לחמוק מהמסדר הזה. קחו למשל את ניב אליאסי, שוער באר-שבע, שאחרי ההפסד להפועל ת"א, אחרי שני שערים באשמתו, ירד ישירות לחדר ההלבשה, אולי כי ידע מה מחכה לו, ואז נאלץ להתנצל. הכבוד מגיע לכם גם כשפחות טוב, כתב לאוהדים.
נכון, לקהל נאמן ומלא ציפייה שנוסע במיוחד מבאר-שבע לבלומפילד, ורואה שחקנים שמפשלים, או שמזלזלים, מגיע הסבר, או לפחות שיעמדו מולו ויסתכלו לו בעיניים.
רק שבמחוזותינו הטקס הזה גולש שוב ושוב להשפלה. עופו מפה, איך יש לכם את החוצפה לבוא אלינו - כשבאים. ותראו את האפס הזה שברח לחדר ההלבשה, איתו גמרנו - כשלא באים.
כדורגלנים מקצוענים צריכים לדעת להתמודד עם קהל כועס, זה נכון. החיים זה לא רק חתימות על חולצה וברכות מוקלטות בווטסאפ. ועדיין, כמו בעוד דברים בכדורגל שלנו, יש מקומות שצריכים להציב בהם גבול. לא להכל מוכרחים להסכים. כרטיס למשחק לא אמור לכלול גם מסדר ביזוי.
