יוקר המחיה נוגע בכולנו, כל הזמן, מכל כיוון. זה כבר לא עניין של תל-אביב מול הפריפריה – זו תחושת מחנק כלל-ארצית. ועדיין, באזור המרכז (ואני מתכוון המרכז מבחינתי – כל הערים שנושקות פיזית לתל-אביב), תל-אביב עצמה מצליחה לבלוט. מובן שלא לטובה.
כנהג מונית, אני שומע את קולות הנוסעים, ולפעמים גם את השתיקות. הם עולים עם פרצוף הלום, לא מהפקקים – מהמחירים. הם לא מבינים איך אפשר לחיות כאן, עם כמה שהכל יקר. אני מבין אותם. כי באמת, בתל-אביב כמעט כל דבר עולה יותר. אבל נראה אותם מנסים למכור מנה פלאפל מעל 20 שקל בתוך בת-ים. זה לא יקרה. כן, בבת-ים עוד אפשרי למצוא אוכל מצוין במחיר עממי. בשביל לפגוש את המציאות בלי פילטרים פשוט לכו על רחוב בלפור. שני בלוקים על הרחוב הזה יספיקו.
בכל פעם שאני עובר כאן בדרך ליפו, אני סורק בעיניים – מי נגד מי, מה נפתח, מה נסגר. רוב הזמן לא תמצאו כאן הפתעות קולינריות. אין "קונספט", אין שילובים ניסיוניים. זה אוכל רחוב, פשוטו כמשמעו, ובשבילי – זה יתרון.
לפני כמה חודשים, כשכמעט התייאשתי מפלאפליות שמנסות להכות אותך לא רק בכדורים אלא גם במחיר, החלטתי לשנות כיוון. לחפש דווקא את הפשוטות והצנועות. אז בזמן האחרון, העיניים שלי דרוכות. אני סורק כל פלאפליה בדרכים. מודה שבינתיים לא מצאתי הרבה פלאפליות זולות במיוחד, אני יודע שיש סיכוי למצוא כאלה באזור בני-ברק, אבל להצליח למצוא פלאפליה זולה באזור של בת-ים, זאת הפתעה אמיתית.
פלאפל דניאל קפץ לי לעין תוך כדי נסיעה. ראיתי שלט – 10 שקלים. חשבתי שאולי לא קראתי נכון, אז עצרתי לבדוק. בלי הרבה ציפיות, נעמדתי בתור ושילמתי. רק אז התחילו להכין את הפלאפל. טרי-טרי, ירוק וטעים מאוד, אולי טיפה מלוח מדי. הסלטים היו טריים, עם מבחר פשוט ולא מסובך. אפילו המלפפון החמוץ היה פרוס דק כמו שצריך תמיד.
הפיתה לא קרסה, והמנה הייתה נדיבה מאוד, ומשביעה. יצאתי עם בטן מלאה ולב שמח, באמת לא צריך לשלם יותר מזה.
• פלאפל דניאל. בלפור 59 בת-ים. כשר
