אלקראס וג'וקוביץ' הגיעו לגמר אחרי חצאי גמר מורטי עצבים, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה מנטלית. הצפי היה שהם יעלו לזירה במלבורן כמו שני מתאגרפים במשקל כבד, ויגששו אחד אצל השני במשחקונים הראשונים.
ג'וקוביץ' התחיל את המשחק מפוצץ מאנרגיה ומתוך הלך מחשבה נכון שהוא לא הולך לשרוד עוד חמש מערכות. הוא שבר את אלקראס, ואז שבר שוב וניצח במערכה הראשונה. אלקראס לקח את הזמן. הוא לא שידר שום פאניקה. הוא ניתח את ג'וקוביץ' והפנים: זו אותה טקטיקה שבה הסרבי ניצח את סינר בחצי הגמר. התשובה של אלקראס הייתה מפתיעה, בעיקר בבגרותה. הוא שלף פרק מתוך "מדריך ג'וקוביץ' לניצחון במשחק טניס", ופשוט החליט להכניס את ג'וקוביץ' לקרב התשה על ידי השארת כל כדור במשחק.
התפתח משחק שבו אלקראס הכניס יותר את הסרב הראשון שלו ומנע מג'וקוביץ' מתקפה על הסרב השני. ג'וקוביץ' לא שבר שום משחקון הגשה של אלקראס אחרי המערכה הראשונה, ואילו כל משחקון הגשה של ג'וקוביץ' הפך לגרסת הטניס של יציאת מצרים. ג'וקוביץ' התחיל להישבר גופנית, ולפרקים הוא נראה ממש מיואש מאלקראס. במשך דקות ארוכות הוא דחה את קריאות העידוד והניסיונות לעזור של הספסל שלו. הוא היה חייב לצאת מזה לבד. בינתיים, אלקראס שלח אליו את כל ארמדת הטניס המגוונת שלו. אלקראס נטע בג'וקוביץ' תקווה, מחשבה שהוא יכול שוב לשכור חדר לכמה שעות במוח שלו, ואז הוא פשוט ריסק אותו, ואת התקווה. בסיום, אחרי קצת יותר משלוש שעות וארבע מערכות, נשכב אלקראס על המשטח הקשה במלבורן עם 6:2, 2:6, 3:6, 5:7 שקבע היסטוריה: גראנד סלאם שביעי לילד בן ה-22 ושבירת השיא של רפא נדאל (שבא לפרגן מהיציע) כצעיר ביותר שהשלים זכייה בכל ארבעת המייג'ורס.
עשה לו ג'וקוביץ'
זה לא היה משחק טניס אדיר. אולי שבע או שמונה נקודות שנכנסו לתאי הזיכרון. כמעט כל הנקודות הללו הסתיימו לטובתו של אלקראס, אבל הנקודות הללו הבהירו שני דברים לגבי הספרדי. הראשון: כבר בגיל 22 הוא משחק בבגרות מדהימה. כבר מזמן שיש לו את יכולות הטניס של שלושת הגדולים, אבל עכשיו יש לו בגרות מנטלית, טקטית, שקט נפשי וביטחון עצמי שהשלושה צברו בגיל הרבה יותר מאוחר.
הנקודה השנייה היא החשובה יותר. ג'וקוביץ' חבט היטב כל הערב. אין הרבה טניסאים שהיו עומדים במטווח הזה. רק שלאף טניסאי בסבב אין את מצבור התכונות של אלקראס: אתלטיות, מהירות, זריזות, עבודת רגליים, יכולת לצפות לאיפה הכדור יילך ואינטליגנציית טניס עצומה. הוא הגיע לכל כדור שג'וקוביץ' חבט לעברו, אבל אז הוא ביצע את הנס האמיתי: הוא החזיר לסרבי כדורים אדירים ממקומות לכאורה אבודים, שהפכו את המשחק של ג'וקוביץ' ממתקפה להגנה. אלקראס לא ניפק כמות של חבטות כשפים, כפי שאנחנו רגילים ממנו. הטקטיקה הפעם הייתה שונה.
זה היה מרהיב. אלקראס עשה לג'וקוביץ' מה שהסרבי עשה ליריביו במשך שנים. הוא ייאש אותו. כאילו שוואן גוך הזמין צייר צעיר לצייר איתו את "חמניות" רק כדי לגלות שהצעיר יכול לצייר את הציור המפורסם טוב יותר, יפה יותר, מאשר הציור המקורי.
פתאום האמירה של ג'וקוביץ' אחרי הניצחון על סינר בחצי הגמר, לפיה בשבילו הניצחון היה משול לזכייה בסלאם, קיבלה צבעים ריאליסטיים. הסיכוי הכמעט יחיד של ג'וקוביץ' לזכות בתואר ה-25 הנכסף יכולה לעבור רק דרך היותו מדורג ראשון, מה שימנע ממנו מפגש כפול עם סינר ואלקראס.
קילר נטול חולשות
אלקראס הוכיח שוב שהוא יכול לנצח בכל משטח, הפעם נגד ג'וקוביץ' במגרש הביתי שלו. ג'וקוביץ' עלה עשר פעמים לגמר במלבורן וניצח בכולם. אלקראס בא לארמון ולקח מהמלך את הכתר. יותר מכך, אלקראס עשה את זה הרבה בזכות משחק ההגשה שלו, מה שפעם היה נקודת החולשה שלו, ודרך עבודה קשה ושינויים בסגנון, הפך לאחת הנקודות החזקות במשחק שלו. הגמר נגד ג'וקוביץ', אולי מחזיר ההגשות הגדול בהיסטוריה, הוכיח שלאלקראס אין כרגע חולשות. וכל זה, כשברקע הפרידה שלו בדצמבר מחואן קרלוס פררו, המאמן שהוליך אותו לכל ששת הזכיות הראשונות שלו.
אלקראס הצהיר עוד לפני הטורניר כי התואר באוסטרליה הוא החשוב ביותר עבורו השנה. הוא השיג אותו והפך כאמור לטניסאי הצעיר ביותר בהיסטוריה שמשלים זכייה בכל הגראנד סלאמים. אבל אלקראס רעב. הוא השתווה אתמול, עם שבעה תארי גראנד סלאם למאטס וילאנדר, ג'ון מקנרו ועוד שישה טניסאים אחרים שהגיעו להישג הזה. בזכייה הבאה הוא כבר ישתווה לאגאסי, לנדל, קונורס ועוד שני טניסאים עם שמונה זכיות.
ריאלית, זו התחרות האמיתית שלו כרגע, לא יאניק סינר. "מה המוטיבציה שלי לנצח?", חזר אלקראס על שאלה שנשאל לאחר הזכייה, "אני פשוט שונא להפסיד", עוד תשובה שלקוחה הישר מספרי הקריירה של ג'וקוביץ'.
