מי אמר שהריאליטי לא תורם להתפתחות המדע? הנה, חוקרים עתידיים שיצפו בעונה החדשה של 'המירוץ למיליון' עוד עשויים להבין משהו על החברה הישראלית בנקודת הזמן הנוכחית. אכן, עם ישראל חי גם אחרי 7 באוקטובר והמלחמה, אבל הוא קצת פחות בועט ככל שזה נוגע לדימוי העצמי שלו. אם הליהוק של 'המירוץ' הוא אינדיקציה למשהו, כנראה שעם הנצח כבר לא יושב בספסל האחורי של האוטובוס ושואג שירי "אוי המרגמות" כשהוא יוצא לעולם הגדול, אלא מתחיל לקרוא את החדר. והחדר, בדרכו, רומז לו להוריד פרופיל.
בעונה הקודמת, שצולמה לפני המלחמה, הליהוק חפף לסטריאוטיפ של הישראלי בחו"ל: קולני, לא מנומס, דוגרי, לא שומר לעצמו את הידיים, ובאופן כללי חוגג את היותו שעטנז מוטרף של ויטאליות ים-תיכונית ותחכום מערבי. העונה הנוכחית, שצולמה בקיץ האחרון, מציגה ליהוק הרבה יותר רגוע וזהיר במידה. פחות קליק-בייטס אנושיים ויותר 'בואו נראה איך אני עובר בדיוטי בשלום בלי לחטוף 'פרי פלסטיין' לפנים'. פחות "אחי, קן יו הלפ מי, איי אם פרום דה הולילנד" ויותר "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". לא מורידים את הראש - לא צריך להגזים - אבל גם לא מושכים אש. כבר לא מתענגים על פערי התרבות בינינו לבין העולם ולא דוחפים אצבעות לעיניים של הרחוב במונטנגרו, אלבניה או מקדוניה. פחות 'האח הגדול' ויותר 'השגריר'.
באופן מוזר 'המירוץ' מחליפה בלוח השידורים את 'הכוכב הבא', שהייתה כולה וודסטוק של פטריוטיות תובענית והדיפה זיעת מאבק על גורל העם היהודי. אולם שם, הזוכה מייצג את ישראל בסביבה עוינת מלכתחילה ולמשך שבועיים פלוס שלוש דקות. פה אנחנו שולחים ישראלים למשימות ברחבי העולם בלי ליווי של משמר המלך והם לא משחקים עבור המדינה אלא עבור המיליון. לכן, לפחות בשלב זה של העונה, התחושה היא שמאפייני הזהות הישראלית שהחשבנו כמבדרים - מעיוותי שפה ועד פרס נובל לקומבינה - הפכו מיתרונות לחסרונות.
ואולי מתוך שלא לשמה נבוא לשמה, ונגלה שזה דווקא נעים לא להחצין את הייחודיות שלנו 24/7. שמא נגלה שאנחנו לא זקוקים למחשבה שעומדים עלינו לכלותנו כתמריץ להתקיים, כי להיות לבד נגד כולם זה מאחד אבל גם די מעייף. ואל תשכחו, תמיד יהיו לנו טפטפות, עגבניות שרי ואחד אלוהינו - דני אבדיה.
