קצת אחרי שמכבי ת"א ניצחה את צסק"א מוסקבה ב-1977, ויותר מ-20 שנה לפני שדני אבדיה נולד, כתב יוסי בנאי, מגדולי האנשים שייצרה מדינת ישראל, מערכון גאוני עבור שלישיית הגשש החיוור. הקטע סיפר על אבא שקורא לעצמו "סלים וארזה", מסתובב לבוש במדי מכבי ת"א וחולם כי בנו חסר כל כישורי הספורט - אבל גאון שמנבאים לו עתיד מזהיר במכון ויצמן - יהיה שחקן כדורסל. "נשרק'ה" היה כינויו של הילד, שאביו לא רצה שיהיה אלברט איינשטיין, הוא רצה שיהיה מם יוד קוף יוד ברקוביץ, ארכיבישוף הניצחון. לא רק שהמערכון תפס במדויק את ההיסטריה בישראל באותה תקופה, שבאמת רק אנשים מגיל מאוד מסוים עוד זוכרים, אלא שכמו רוב המערכונים של הגשש החיוור, הוא על-זמני ועובד גם היום. כל מה שצריך זה להחליף שמות ואווירה, ובעיקר את הפסגה אליה שואף נשרק'ה של ימינו. עכשיו זה כבר לא רק לנצח את צסק"א ואפילו כבר לא רק להגיע ל-NBA. עכשיו זה האולסטאר (הלילה שבין ה-15 ל-16 החודש, החל מחצות).
ההישג של דני אבדיה עצום וראוי לכל הסופרלטיבים. הפרובינציאליות במקרה הזה היא להמעיט בגודלו. עשרות אלפי אנשים משחקים כדורסל מקצועני ברחבי העולם. כולם רוצים להגיע ל-NBA, ליגה שיש בה רק כ-450 מקומות עבודה קבועים ועוד כמה עשרות מתנדנדים. פחות מ-500 שחקנים נבחרו עד היום לכל משחקי האולסטאר ב-75 שנות קיומו. אבדיה הוא חלק מקומץ כל כך זערורי, שבאמת צריך לשפשף את העיניים ולתהות כיצד שחקן ממדינה קטנטנה, עם תרבות ספורט בעייתית וליגה בינונית, נמצא ברשימה אחת עם ניקולה יוקיץ', לוקה דונצ'יץ', סטף קרי, לברון ג'יימס וקווין דוראנט, בעוד קוואי לנארד, שבבית שלו ייערך האולסטאר, נשאר בחוץ. עד כמה זה קשה אפשר לשאול את ג'מאל מארי מדנבר, שזכה באליפות ויש לו קריירה מפוארת ועדיין חיכה עד עונתו העשירית בליגה כדי להיות סוף-סוף אולסטאר.
מלך האופי
אבדיה פצוע בגב ומי יודע איך בכלל ירגיש בסוף השבוע של האולסטאר, אבל המשחק עצמו כמובן לא חשוב. הבחירה, לעומת זאת, חשובה מאוד. להישגים אישיים יש משמעות ב-NBA, משמעות כלכלית ויוקרתית. זה חשוב לרזומה. זה משהו שנשאר איתך תמיד. וזה גם שם אותך במדרגה אחרת לגמרי. כשאתה אולסטאר, אחד מ-24 השחקנים הטובים בליגה, גם בעיני אוהדים וגם בעיני מאמנים ואנשי מקצוע, זה משנה את הצורה בה מסתכלים עליך.
לכן צריך לזכור כי לפני הכל, דני אבדיה הגשים את החלום הזה בעצמו. זה שהוא עומד בלחץ של להחזיק על הכתפיים ציפיות של מדינה לא לגמרי נורמלית, רק צריך להוסיף לכבוד שמגיע לו. ביום שישי שעבר הוא עלה פצוע למשחק במדיסון סקוור גארדן בו לא היה צריך בשום אופן לשחק, רק כי לא רצה לאכזב ישראלים ביציע. זה לא אמור להיות ככה, והעובדה שזה כן ואבדיה עדיין לא קורס תחת כל זה, מרשימה מאוד גם את האנשים ב-NBA.
אחת הסיבות בגללן הוא לא קורס היא כי למרות היותו ישראלי שמחבק בשמחה את האהבה הקצת חונקת, יש לו אקסטרה. מי שלא מכיר את אבדיה ורואה אותו משחק, משוכנע שהוא שחקן סרבי. הגנים, חוכמת המשחק, התחרותיות, מוסר העבודה - את כל זה הוא קיבל בבית מאבא כדורסלן סרבי ואמא ספורטאית ישראלית. בישראל הוא למד פרופורציות של מה זה באמת לחיות תחת לחץ בלתי פוסק, וגם למד איך זה לקום כל בוקר לתקשורת במאניה-דיפרסיה קבועה, במדינה בה כל אחד הוא פרשן כדורסל.
זה היה מוגזם כשקיבל כותרת גדולה אחרי משחק בו קלע שלוש נקודות ולקח שני ריבאונדים במדי וושינגטון, וזה היה אידיוטי גם כשהתגובה הייתה הפוכה והוא נשלח הביתה למכבי ת"א. איכשהו, אבדיה למד לחיות גם עם זה וגם עם זה, ולכן הוא כאן. על הכישרון אף פעם לא היה ויכוח, למעשה הוא אמור היה להיבחר עוד יותר גבוה בדראפט, אבל מהקריירה הקצרה שלו ב-NBA למדנו על האופי.
נשרק'ה חולם אולסטאר
ולפעמים צריך גם מזל וטיימינג. הטרייד ששלח את אבדיה לפורטלנד - שגם הוא התקבל בישראל באכזבה מוזרה, כאילו לשחק בקבוצת NBA עם מסורת כדורסל נהדרת זה מתחת לדרישות - היה הדבר הטוב ביותר שקרה לו. באחת הערים המקסימות והמרתקות בארה"ב הוא מצא את המשחק שלו, גילה דברים שאולי לא ידע על עצמו, והעונה עשה את אחת הקפיצות המדהימות שראתה הליגה בשנים האחרונות.
ה-NBA היא ליגת הספורט הטובה והמלהיבה בעולם, וגם האכזרית ביותר. כמו בסרטי זומבים, מטפסים על החומה באופן קבוע המוני שחקנים מצוינים שמתנפלים על כל מקום שמתפנה. לקח לאבדיה קצת זמן להבין את זה, לעשות את הסוויץ' ולהפסיק לחכות שהמשחק יבוא אליו. בפורטלנד הוא הלך למשחק ולקח אותו, ואת הפרס הוא מקבל בהוספת לוגו אולסטאר קטן על הגופייה, כזה שיש רק לעוד 23 שחקנים בליגה. ובזכות דני אבדיה, נשרק'ה הקטן קם אתמול בבוקר בפ"ת או בבארי והחליט שגם הוא יהיה אולסטאר.
