יש חלומות שאפילו המחשבה עליהם נראית מעבר לגבולות הפנטזיה. דני אבדיה לא חלם להיות ב-NBA כשהתחיל לשחק כדורסל, בקושי הרשה לעצמו לדמיין איך זה יהיה ללבוש את החולצה הצהובה של הבוגרים במכבי ת"א. "אומרים שחלומות לפעמים מתגשמים, ואם אתה חולם, אתה מגיע", הוא אמר לי בראיון בשנת 2020, עוד לפני שנבחר בדראפט. "אבל לא היה לי חלום כזה כמו ה-NBA. פשוט נהניתי לשחק כדורסל".
פחות משש שנים אחרי, אבדיה זוכה למקום בין 24 שחקני הכדורסל הטובים בעולם, במשחק האולסטאר של ה-NBA. אין אפשרות באמת להגזים בערך הישג שמציב אותך כתף אל כתף, על הספסל, עם אחד מענקי המשחק מאז ומעולם, לברון ג'יימס, גם אם בישורת הסופית של הקריירה שלו, וכשמסביב על הפרקט יהיו סטף קרי, לוקה דונצ'יץ', קווין דוראנט, ניקולה יוקיץ' ויאניס אנדטוקומבו למשל, דמויות שכבר הפכו מיתולוגיות במהלך הקריירה.
ייתכן שההמולה שלפני רק עשתה לאבדיה עוול והייתה יכולה להעניק רושם שלפיו הוא נוחת באולסטאר על כנפי הקהל התומך. תחושות זה דבר יפה לפעמים, אבל המספרים של אבדיה בעונה הנוכחית בפורטלנד פשוט מציבים אותו בטופ של שחקני ה-NBA, כשאנשי מקצוע וכוכבי הליגה מתחרים במחמאות שיהלמו את השיפור העצום במשחק שלו, בכל הקטגוריות.
אבדיה סומן מתחילת דרכו ככישרון הכי גדול שצמח בכדורסל הישראלי, טריגר מצוין לקרוס מעומס הציפיות עוד לפני שהקריירה נפתחת. אבל פלאים בכדור לא מספיקים, תשאלו את אבא זופי, שהיה המשענת והמנטור לאורך הדרך, והאמין כשאחרים הרימו גבות. להמוני שחקנים בעולם יש כישורים לשחק ב-NBA, מעטים מאוד יגיעו, מעטים עוד יותר יזכו לשחק באולסטאר. דני אבדיה הוא מופת למקצוענות ועבודה קשה, עם הטריק הכי ישן בספרי הקלישאות, שתמיד יעיל - להגיע לאימון לפני ולהישאר לקלוע אחרי. אבל אפילו כל זה לא היה מספיק, אם לאבדיה לא היה את האישיות הראויה, החוזק המנטלי, היכולת לא להתייאש גם כשכל העולם מתרסק, ליטרלי, מסביב. לאבדיה היו המון תירוצים לנפילות בדרך. הוא נבחר על ידי קבוצת כדורסל כושלת, וושינגטון וויזארדס, עם כוכבים אנוכיים שרצו את הכדור לעצמם, ונאלץ להמתין בפינה לשאריות ריבאונדים. הוא עבר את הקורונה, מבחינתו בארץ זרה, לבד, מנותק בחלק מהזמן מהקבוצה, תוך התמודדות קודרת וסיזיפית שהייתה מחזירה לארץ יותר מדי שחקני טובים. גם אבדיה היה יכול לשוב במהירות, לכסף הגדול של היורוליג, לכל קבוצה שהיה רוצה לשחק בה. גם המלחמה לא הייתה אקלים נוח לשחקן ישראלי בליגה זרה. לא שמעתם אותו מתבכיין.
אבדיה ידע לחכות בסבלנות, בניגוד להרבה ספורטאים ישראלים שמיהרו לחזור כשהיה קצת קשה. הוא חווה לעג של חלק מהמומחים והפרשנים שם וכאן, שטענו שלעולם לא יגיע לרמות הגבוהות באמת, שהוא חלש פיזית ל–NBA, לא לוקח על עצמו, מפחד מאחריות, נמנע ממגע, לא מתקיף את הסל מספיק. אבדיה נשך שפתיים, עבד עוד יותר קשה וידע שבסופו של דבר החיבור בין הכישרון האדיר, הליטוש הבלתי פוסק והאמונה העזה בדרך, יביאו אותו למקומות הנכונים, אפילו אם לא חלם עליהם. המעבר לפורטלנד שכלל את האפשרויות של דני, והוא פרש כנפיים.
