לפני 20 שנה נהגו חובבי קולנוע בישראל להציג זה לזה שאלה אחת בולטת: "כבר ראית את החדש של אלמודובר?" זה היה אחרי הניצחונות של הבמאי הספרדי באוסקרים עם "הכל אודות אמא" (1999) ו"דבר אליה" (2002). פדרו אלמודובר כבר לא תויג כיוצר להט"בי חתרן כפי שהיה עם גילויו בשנות ה-80, אלא כ"טעם טוב" אבסולוטי. סרטיו נעשו נגישים ובורגניים יותר, מלאי צבעים ועם משחק נוגה ומוזיקה של קייטנו ולוזו.
היום מסובך לאהוב אותו. קודם כל, הוא לא אוהב אותנו: אלמודובר נעשה אחד היוצרים הכי ביקורתיים – ויש שיאמרו, אנטי-ישראלים – בקולנוע העולמי. לפני חצי שנה קרא לראש ממשלת ספרד "לחתוך את כל הקשרים העסקיים והדיפלומטיים עם ישראל בגלל הג'נוסייד בעזה". הוא גם השתמש בביטוי הנפיץ הזה במספר הפגנות, כולל כאלה שהונפו בהן דגלי פלסטין. השאלה אם עוד נראה סרטים חדשים של הבמאי בן ה-76, או שהוא יחסום את הפצתם כאן, נותרה פתוחה. ברמה התרבותית, גם אם מפרידים את האיש מיצירתו, אפשר לקבוע שאלמודובר רחוק מימי גדולתו. סרטו האחרון, "החדר הסמוך", היה מהחלשים שלו.
זה לא משנה את העובדה שאלמודובר ממשיך להיות השראה ענקית ליוצרים, גם בישראל – ונראה שיותר ליוצרות דווקא. סרטים ישראליים עטורי פרסים כמו "שבע ברכות", "סינמה סבאיה", "נאנדאורי" ו"לא פה, לא שם" – כולם נעשו על ידי במאיות וכללו לפחות סצנה או שתיים באלמודוברית שוטפת.
אז האם אלמודובר רלוונטי? אתם מוזמנים לקבוע בעצמכם. מהיום ועד סוף מארס יוקרנו בסינמטק ירושלים 24 סרטים של המאסטר. מדובר במחווה מקיפה שסייע לאצור מבקר הקולנוע פבלו אוטין (שגם ירצה לפני חלק מההקרנות). מי שיצפה בסרטים היום, יגלה שהם עדיין מסעירים ומלאי רבדים. וכפי שקורה לא פעם עם קולנוענים ותיקים, בצפייה חוזרת של סרטיהם מתברר שכמה מאלה שלא זכו להערכה מיוחדת כשיצאו לאקרנים – כמו "חינוך רע", "אהבת בשר ודם" ו"מטדור" – נראים היום רלוונטיים יותר מסרטים קנוניים כמו "דבר אליה" ו"קשור אותי, אהוב אותי", שבעיניי התיישנו.
