אין כמו יפו בלילות וכנראה שגם בתור תפאורה לסדרות ישראליות קשה למצוא תחליף: הנה רק לאחרונה הסתיימה “יאפא” וכבר עולה באותו ערוץ ״כל האימהות משקרות״, שגם היא מתרחשת שם. הפעם, את האימה שמטילות משפחות הפשע מחליפים הסודות של קבוצת נשים, שנפגשות לשחק כדורשת ומביאות למגרש את כל המטענים שמצטברים מחוצה לו. ביפו יש מספיק דרמה לכולם.
התמהיל האנושי המגוון באזור הוא מנוע מרכזי בעלילה שיצרו יעל כץ, נטלי מיכאלשוילי-דרור, נועם נבו והבמאית עטרה פריש, תחת המכנה המשותף שנמסר בשם הסדרה: אלי (מאיה מרון), למשל, היא אם יחידנית שמגיעה לקבוצה אחרי תקופה של ריקבון ונתקלת במאמן שהיה גם בן זוג (צחי הלוי); דינה (אגם רודברג) היא פליזרית נלהבת שמבוהלת מהיום שבו תידרש לעמוד על שלה; לבת אל (בת אל מוסרי) יש פה גדול שמסתיר לא מעט זיוף; יאנה (דיאנה גולבי) היא לסבית בזוגיות פתוחה פחות אידילית ממה שנדמה; ששון (רוני שלו) מתמחה במציאת כיוונים חדשים לחיים וזניחתם כעבור שעתיים; סברין (ראבקה תלחמי) היא פרקליטה מוסלמית שממש לא רצתה עוד הריון; וישנן גם זיוה הגרושה הטרייה (רינת מטטוב) וריבי (ריבי שוורץ), שמתחממת במהירות של מכונית מירוץ.
ריבוי הדמויות מייצר כיווני התפתחות רבים, ואלה נתמכים בכתיבה חדה, בימוי חלקלק וכיפי ומשחק משכנע, בעיקר של מרון (לא מפתיע בהינתן שהיא סוגרת תיכף 30 שנה של דמויות לא סוציאליות במיוחד) ורודברג. האחרונה, יחד עם שלום מיכאלשוילי שמגלם את בעלה, מככבת בפרק השלישי במספר סצנות עוצמתיות ואף מקפיאות ומוכיחה שכמו ב"חזרות", לא חייבים תפקיד ראשי כדי להותיר חותם. גם גולבי מוסיפה לרזומה עוד ליהוק מוצלח, שמרחיק ממנה את פרט הטריוויה שנקרא ״כוכב נולד״ בעוד כמה מטרים.
מאידך, דווקא העושר האנושי משאיר (לפחות בארבעת הפרקים הראשונים) תחושה מעיקה של "תפסת מרובה – לא תפסת", שכן ב-30 דקות לפרק כמעט בלתי אפשרי לפענח כל דמות ואף להעמיק את הדינמיקה ביניהן. הפער בין רוחב היריעה לקוצר הנשימה משפיע גם על איכות התמרון בין הטון הדרמטי לנימה ההומוריסטית, שמתפספס לעתים עקב התפזרות. זה פחות כאוטי מקבוצת הכדורשת של יפו, אבל עדיין לא מכונה טלוויזיונית משומנת.
ובכל זאת, הסדרה מביאה לסגל של היצירה המקורית תכונות שכל קבוצה צריכה: נשמה, אמפתיה, מראה שלא הכי נעים להביט בה ואפשרות להתנחם כשמתברר שכך עושות כולן. אם "כל האימהות משקרות", לפחות על המסך ניתן לקבל קצת אמת.
בקטנה
במהדורה המוקדמת של חדשות 12 הקדישו אייטם ל"סרט" ששודר שלשום בערוץ 14 ותקף את שילובן של נשים בתפקידי לוחמה. במסגרת סבב הגינויים בחר יאיר שרקי לציין לטובה את "המגישה הנהדרת" מגי טביבי, על כך שהעירה במהדורה ש"לא נתבייש לומר שלוחמות שוות לא פחות מלוחמים". "מזל שיש מגי טביבי" הוסיף המגיש גדעון אוקו. ובכן, משפט אחד שאמרה טביבי (ודי בחטף, למרות ה"לא נתבייש") לא מבטל את מיקומה המרכזי של מגישת חדשות ביקום שמחולל עוד ועוד קמפיינים מבוססי עיוות ודמגוגיה, גם אם אחד מהם לא מצא חן בעיניה. מבחינת ערוץ 14, ההערה של טביבי והפרגון של שרקי ואוקו הוא לא "מזל" אלא בונוס.
