הם עדיין שונאים אותנו, ד"ר הרצל. הם עדיין שונאים אותנו.
אתה האמנת שאם לא נחיה בין הגויים, האנטישמיות תדעך. והנה מתברר שאפילו האירוויזיון, מין אירוע מוזיקלי גרנדיוזי של מדינות אירופה, נקלע השנה למחלוקת לוהטת בעד ונגד החרמת המשלחת של מדינת היהודים. אני מניחה שהיית רואה כהישג מופלא את עצם העובדה שקיימת בכלל בעולם מדינת יהודים, כמו גם את העובדה שמדינת יהודים זו נוהגת להשתתף בתחרויות זמר אירופיות. אבל בלי קשר לדעתי האישית על חשיבותה של התחרות המסוימת הזאת, ועל רמתם של רוב השירים המבוצעים בה, אני בטוחה שהיית מסכים שלתגובות כה קיצוניות, עד כדי פרישתן של מדינות כמו אירלנד, הולנד וספרד מאירוויזיון 2026 אם מדינת היהודים תיוצג בו, יכול להיות רק הסבר אחד: אנטישמיות.
גם המנסים להשוות בין הדרישה להרחקת מדינת היהודים מן האירוויזיון לבין הרחקת רוסיה מאותה תחרות כמחאה על תוקפנותה באוקראינה, ואפילו מי שבדרך כלל מסרבים להגדיר ביקורת נגד מדינת היהודים כאנטישמיות, מתקשים למצוא הסבר אחר לעוינות שהתפרצה כלפינו ברחבי העולם מיד אחרי טבח 7 באוקטובר בעוד אנו מתבוססים בדמנו, בעוד צה"ל נלחם במחבלים שפלשו אל תחומנו ובטרם התחיל חיל האוויר היהודי להשיב מלחמה שערה. רבים מאיתנו ביקשו תמיד להאמין – כמוך, ד"ר הרצל – שיום יבוא ובזכות סגולותיה של מדינת היהודים תאמץ משפחת העמים את עמנו כשווה בין שווים. עכשיו אי-אפשר שלא להבחין באנטישמיות הקלאסית, נבזית ומכוערת כפי שהייתה מאז ומקדם, העומדת מאחורי יחס העולם אלינו ואל הזוועות שחווינו. גם אם נכונה הטענה שאנחנו זוכים ליחס הזה משום שאנחנו נתפסים כלבנים פריבילגיים כובשים ומדכאים, אין ספק שלפני הכל אנחנו זוכים לו משום שאנחנו נתפסים כיהודים. MeToo Unless Ur A Jew#.
הם עדיין שונאים אותנו, ד"ר הרצל. אולי מקור שנאתם הוא יודופוביה — פחד מפני הזר, השונה, היהודי — כפי שמדגים זאת המן בן-המדתא במגילת אסתר, וכפי שהציע יהודה לייב פינסקר בחיבורו 'אוטואמנציפציה!' (1882). בדומה לפינסקר, אבחנת את האנטישמיות כמעין מחלה נפשית חשוכת מרפא שעמי העולם לוקים בה, והבנת שכדי להינצל מהשלכותיה עלינו להתרחק, ובכן, מעמי העולם. הבעיה היהודית תיפתר רק על ידי מעבר לטריטוריה שיוקם בה שלטון יהודי עצמאי, כתבתם שניכם, ואתה הפכת את 'חיבת ציון' של פינסקר וחבריו ל"ציונות" ולתוכנית מדינית מעשית.
במשך תקופה ארוכה, אחרי קום המדינה מתוך אפר השואה, טעו רבים מאיתנו לחשוב שהאנטישמיות פחתה. זאת מפני שבאירופה היא אכן פחתה לזמן מה, והאיבה המזרח-תיכונית כלפי מדינת היהודים נראתה כמו תופעה פוליטית, אזורית, מוסלמית, בלתי קשורה לאנטישמיות האירופית הנוצרית שהכרנו בעבר. רק לאחרונה נחתה כאן ההבנה הכואבת, ששנאת העולם המוסלמי לישות הציונית הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מן המארג האנטישמי הגדול.
כל כך רצינו להצטרף למשפחת העמים, ד"ר הרצל. להיות כמו כולם, רגילים כאלה, נורמליים. כה עז היה הרצון הזה, שהטוענים כי "העולם כולו נגדנו" נחשדו פה לפעמים בפרנויה, או במזוכיזם, או בשניהם גם יחד. רבים העדיפו להאמין שהאנטישמיות היא נחלת העבר, שהבעיה היהודית נפתרה ולא נותר לנו להתמודד אלא עם הבעיה הישראלית. אין זה פלא שבעיני ישראלים כאלה, גם ירידה מן הארץ הפכה לאופציה לגיטימית.
והנה באו אירועי השנים האחרונות ומצאנו את עצמנו לבדנו, שונים ושנואים ומוקפים אש לוחכת. והעובדה הפשוטה, כפי שכתב אבידן, העובדה החותכת, היא שאין לנו, בעצם, לאן ללכת.
הרב קוק, שזיהה בך, ד"ר הרצל, "ניצוץ של שליחות אלוהית", ראה בתנועתך שלב חיוני בתהליך הגאולה המתואר בתנ"ך אף אם אין בה כדי לרפא את נגע האנטישמיות. "הציונות", הוא כותב, "היא לא הד קול, שעם שנוא בעולם הולך לבקש לו מקלט מרודפיו. אלא: שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה והנה הוא הולך ושב אל נחלתו" (איגרות הראי"ה, 1912). נדמה שבנקודת הזמן הנוכחית אנחנו מרגישים יותר מאי פעם, כנראה גם הודות להרמת הראש האנטישמית, כמעט כמו ה"עם כלביא" הזה שהרב קוק מתאר.
והם עדיין שונאים אותנו. הפילוסוף הצרפתי סארטר אומר שהם חייבים לשנוא אותנו, שכן האנטישמיות היא יותר ממחלה חשוכת מרפא: היא תכונה מוּלדת, חלק הכרחי מהגדרתו של הלא-יהודי באשר הוא. אם היהודי לא היה קיים, קובע סארטר, כי אז היו הגויים ממציאים אותו כדי שיהיה להם מישהו לפחד מפניו ולשנוא אותו.
הם עדיין שונאים אותנו, אבל אנחנו מוכנים לחיות עם זה. אם צריך, אנחנו מוכנים גם למות עם זה. מפני שכמו שאתה כותב בפרק המבוא ל'מדינת היהודים' שלך: "האישיות היהודית אינה יכולה, אינה רוצה ואינה מוכרחה לחדול מהיות. אינה יכולה, מפני שצוררים מבחוץ מאחדים אותה. אינה רוצה, זאת הוכיחה בשני אלפי שנות ייסורים קשים מאין כמוהם. אינה מוכרחה, זאת אנסה להוכיח בחיבורי זה. ענפים רבים וכן שלמים ימותו ויפלו מעץ היהדות; העץ חי וקיים".
אנחנו כאן במדינת היהודים, ד"ר הרצל. העץ חי וקיים. •
