אחת לשנה מתפרסם דוח הביטוח הלאומי על אודות ממדי העוני בישראל. כתבי הרווחה מקבלים את הדוח, הוא נכלל במהדורות חדשות, המגישה נאנחת כשהיא קוראת את תקציר הממצאים, והעורך מוסיף תמונת אילוסטרציה של ילדים עם פנים מפוקסלות בלבוש מלוכלך. בשנה הבאה נראה כתבה זהה. כמו הכתבה על המחסור הצפוי בדבש שבעלי הכוורות יוזמים מדי חודש אלול, כמו הודעות דובר צה"ל על צמצום אימונים ערב דיוני תקציב. ליבו של הצופה נחמץ בקרבו, והרצון להגדיל קצבאות מתגבר מאליו.
יש בדוח הביטוח הלאומי גרעין של אמת. אכן, העוני היחסי בישראל, שנעוץ באי-השוויון בהכנסות, גבוה ביחס למדינות מפותחות, והוא מתרכז בעיקר בקרב חרדים וערבים.
אלא שהמשמעות הנודעת לנתונים אלה אינה ברורה מאליה. קושי ראשון הוא שפרסומי הדוברות מצניעים את הגדרת העוני. רבים אינם יודעים ש"קו העוני" הוא למעשה מחצית מההכנסה החציונית. נובע מכך שקו העוני נוגע במיוחד ליחס שבין השכבה הבינונית-נמוכה, לבין השכבה שמתחתיה. לדוגמה: אם בשנת 2025 הוכפלה הכנסת האנשים בעשירון העליון, ואילו שאר האנשים השתכרו בדיוק כפי שהשתכרו בשנת 2024, מספר העניים המדווח ייוותר ללא שינוי.
לעומת זאת, אם הכנסתם של כל האנשים נותרה זהה, ורק הכנסתם של האנשים בעשירון השישי (אלה שעניים רק קמעא מן החציון) עלתה - יזעקו כותרות המהדורות: "עשרות אלפי ישראלים חדשים הצטרפו למעגל העוני". האמנם שינוי כזה הוא גרוע בעינינו?
אכן, מדינת ישראל מעניקה פחות קצבאות רווחה מן הנהוג במרבית המדינות המפותחות, אך לא מן הנמנע, כי יש לכך קשר גם לשיעור הצמיחה הגבוה בה בהשוואה אליהן. הכלכלה הישראלית מתפתחת בשיעור יוצא דופן בסטנדרטים מערביים. לפי נתוני קרן המטבע העולמית, התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) לנפש בישראל הוא כיום יותר מ-60 אלף דולרים לשנה – יותר משל גרמניה, בריטניה, קנדה, צרפת ומרבית המדינות המפותחות. ממוצע התמ"ג לנפש במדינות ה-OECD הוא 48,332 דולרים. רק לפני עשור היה התמ"ג לנפש בישראל 38,276 דולרים, לעומת 46,724 דולרים במדינות ה-OECD. בעשור הזה ידעה ישראל מלחמה קשה ויקרה, משבר פוליטי וחוסר וודאות. על אף זאת, העוגה העומדת לחלוקה לכלל הישראלים גדלה בעשור האחרון ב-57%, וקשה לדעת אם יכולנו ליהנות מן ההגדלה הזאת אילו היינו מרבים במתן קצבאות כדי להשיג חלוקה שוויונית יותר של העוגה.
ומעבר לשאלה הקלאסית של מציאת נקודת האיזון הראויה שבין הגדלת ההכנסה המצרפית ובין אי-השוויון בחלוקת העושר, אצלנו באופן ספציפי יש מקום לשאול כיצד נכון להתייחס לעוני החרדי, שהוא רכיב לא קטן בעוני בישראל. בצד הדרישה מן החרדים לשאת את עצמם מבחינה כלכלית, יש להבחין בכך שמבחינות רבות הם לא נראים כאוכלוסייה במצוקה. תוחלת החיים שלהם גבוהה משל האוכלוסייה הכללית; שיעור הפשיעה האלימה בקרבם נמוך (המדד האובייקטיבי המקובל, שכמעט איננו תלוי בבעיות של הגדרה ודיווח, הוא שיעור הרציחות ל-100,000 נפש לשנה); הם אינם נוטים במיוחד להשתמש באלכוהול ובסמים; והם חיים במסגרות משפחתיות וקהילתיות מתפקדות. העוני החרדי שונה מזה של אוכלוסיות עניות אחרות: הוא עוני מרצון, שאינו כרוך בטשטוש זהות או בחוסר אונים. אדרבה, יש בו שמץ של גאווה אידיאולוגית, בבחינת "פת במלח תאכל ... ובתורה אתה עמל". כל עוני הוא בלתי-רצוי כמובן, אבל במקרה הזה ספק אם הוא מצדיק מדיניות קצבאות נדיבה יותר.
פרופסור רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
