לאחרונה הגישה ועדת החקירה לעניין כלי השיט (ועדת גרוניס) דוח ביניים, להיבטים המערכתיים. הוא כתוב בשפה "רזה", אך הטורח לקראו, כפי שעשיתי, ובעיקר בפרק ההמלצות המנוסחות בקפידה, ימצא אורות אדומים מהבהבים בעקבות לקחים מקבלת ההחלטות בנושא רכש כלי השיט מגרמניה שנגלתה לפני הוועדה. אכן, נאמר בגילוי לב, מסיבות כאלה ואחרות עלה לקדמת הבמה נושא כלי השיט, אך אי-אפשר שלא להניח שכמותו יש עוד. מה שחשפה הוועדה על פי חומריה, ומדובר בוועדה רצינית מאין כמוה, של אנשי משפט, כלכלה, ביטחון וצבא, צריך להדיר שינה, לעורר שיח, ומטיל עלינו כציבור לתבוע מן הממשל להפיק לקחים מהמלצותיה.
הדוח נחלק לשניים: ראשית, השלב התיאורי ובו ההטעמה כי האחריות לניהול הסיכונים הביטחוניים מוטלת על הדרג המדיני, שלא מימש את אחריותו לאורך השנים. נסקרים תהליכי קבלת החלטות לקויים, לרבות אי-מימוש אחריותו של הקבינט בהתוויית מדיניות, וכשל בפעולת המל"ל. בין היתר לא אישרו הממשלות תוכנית רב-שנתית. החלק השני הוא המלצות - 13 במספר בנושאי תהליך, מיסוד החלטות וגופי מטה, נוהלי טיפול במכירות נשק אסטרטגי, תיעוד והעברת מידע, תפקוד המל"ל, בניין הכוח בחיל הים ועוד. הדוח כתוב בתמציתיות, אך כל פרט ממנו הוא מעט המחזיק את המרובה.
בשכבר הימים, בעקבות ניסיון רב מאוד בעולם קבלת ההחלטות בישראל, לרבות 15 שנים ליד שולחן הממשלה, כתבתי שאת קבלת ההחלטות בישראל ניתן לאפיין בשלוש מילים: המותן, העץ והעז. יורים החלטה מהמותן, בלא הכנות ועבודת מטה; מטפסים על עץ ונאחזים בה גם אם היא שגויה; ובנוסף, מכניסים ומוציאים עז כדי להערים על בני שיח שותפים. לאחרונה התייחסתי למונח המאפיין, לצערי בלעז, ושבלי שייזכר במפורש עולה במובהק מהמלצת ועדת גרוניס: הפרטאץ', הרישול, המניפולציות, יד איש ברעהו ומאחורי גב רעהו. היעדר התיעוד מעצים את המחדל. מדובר לא בעניינים של מה בכך ולא בסכומים של מה בכך. מדובר בליבת הביטחון של ישראל ובתקציבי ענק של מיליארדים מכיסם של אזרחי המדינה. התיעוד הוא יסוד מינהל תקין, הן כדי לאפשר בקרה ושקיפות כלפיה, גם אם אינה במקרים מסוימים לפרסום ברבים; והן לשם זיכרון מוסדי בימים יבואו.
חובתנו כציבור ללחוץ על מקבלי ההחלטות לדון ברצינות בהמלצות, כדי שלא ייפלו לפח האשפה של ההיסטוריה. נזכור, הוועדה ראתה זאת כצורך קיומי, כפי שחתמה את הדוח בקריאתה ליישום. ממלא מקום מזכיר הממשלה המיתולוגי אריה זהר כתב לפני שנים ספר על עבודת הממשלה, "בסוף נשאר הפרוטוקול". חיוני שלא כך יקרה, ולא ניוותר עם ההמלצות בלבד. כשלעצמי הייתי מחייב כל בעל תפקיד במערך הרכש האזרחי והצבאי לקרוא את הדוח ולהפנים.
אוסיף מניסיוני: במקום שיש בו משא ומתן כספי, יש נטיות לשתף "מאכערים" שאמורים לסייע לצדדים במומחיותם, אך לא אחת יש מהם המסייעים בעיקר לכיסם. כשלעצמי התנגדתי באופן עקבי "למאכער", והאמנתי כי מדינה הגונה יכולה לנהל ענייניה בידי אנשיה שלה, עובדי השירות הציבורי שהוכשרו לכך והיודעים מלאכתם וחדורים משימתיות וערכיות.
סוף דבר: דוח הוועדה העמיד מראה מול מקבלי ההחלטות (היא טרם הגיעה לחלק האישי). המראה הזאת מוצגת גם מולנו, מול אזרחי ישראל משרתי צה"ל ומשלמי המסים. בבסיסי צה"ל ובמשרד הביטחון תלוי היה שנים רבות שלט מדברי בן-גוריון: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". צריך לקוות שיידע כל חייל ואזרח ישראלי כי הפקיד החלטות גורליות, ביטחוניות וכלכליות, בידי נבחרים ועובדי ציבור הראויים לכך.
