איסתרא בלגינא / להבטחות של יאיר גולן יש נטייה להזכיר מטבע בודד בפחית: יו"ר הדמוקרטים עושה המון רעש וקונה מעט מאוד. ההצהרה החגיגית האחרונה שלו, "לא נעביר כסף להתנחלויות", היא פרודיה על אלוף (במיל׳) שהחליט להיות אבו-עלי בשירות פעיל; אחד שמצליח גם לקשקש סיסמה פופוליסטית חסרת משמעות והיתכנות, גם להלהיב את המחנה היריב בעודו מתבזה עם חוק הפטור מגיוס וההסדרים הכפויים בעזה, וגם לסדר לעצמו עשרות פינות של נקמת הארכיון אם וכאשר - וזה חתיכת "כאשר" לאור הסקרים - תוקם ממשלה בהובלת מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר ותושב ההתנחלות נוקדים.
הבדיחה הגדולה מכולן היא שגולן נוהג להשתמש בביטויים כגון "בממשלה שאנחנו נקים", משל הוא עתיד להגיע לשולחן המו"מ הקואליציוני בתור בעל הבית או אפילו שווה בין שווים, ולא הצלע הכי מובנת מאליה גם אם יביא מספר דו-ספרתי של מנדטים, מאחר שיש לו בדיוק שתי אופציות: לקבל את מה שיציעו לו ולהגיד תודה או לנסות להסביר לבוחריו על מה ולמה השלטון שכה שנוא עליהם לא מתחלף.
הטרגדיה היא שמאחורי גולן, שדמותו הגנרלית לא מאפשרת חלופה שמאלנית-אזרחית לבון-טון העכשווי בנושאים אקוטיים (איראן, עזה וגם תוכניות ריאליות בגדה המערבית), מתחיל להשתרך ניחוח של פולחן אישיות שמזכיר את ימי ח"כ מרב מיכאלי בראשות מפלגת העבודה. ללא שינוי כיוון, שבמסגרתו המועמד יפסיק לקושש לייקים ולחשוב ש"לא נעביר כסף להתנחלויות" הופך אותו לאידיאולוג, זה ייגמר ממש באותו האופן.
עניין של הגדרה / אחד משיעורי הנצח שנלמדו מסדרת המופת "הסמויה" הוא שהדרך להתמודד עם נתונים רעים היא לאו דווקא לבצע עבודה יותר טובה (קשה, לוקח זמן, לא מתגמל) אלא להחליט שהנתונים לא באמת כאלה נוראיים (קל, מהיר ואהוב על הבוסים). כבר בנובמבר חשף עמיתי אלישע בן קימון במוסף "7 ימים" דיונים בין שב"כ, צה"ל והמשטרה בנוגע למכת הטרור היהודי, שנועדו לקבוע שהצתת רכב ללא נפגעים היא לא "פיגוע" כפי שהיה נהוג אלא רק "אירוע חמור". השבוע דיווח גם רועי שרון מכאן 11 כי ההחלטה בשב"כ, שהתקבלה עוד לפני מינויו של דוד זיני, היא ש"רק הצתה של בתים מאוכלסים או רכבים מאוישים" נחשבת ל"פיגוע".
מכאן התפתח על המסך דיון ביזארי אך בלתי נמנע, שבו שרון הסביר למגישה טלי מורנו שההגדרה הקודמת כללה רכבים לא מאוישים, שכן "אולי בתוך הרכב הזה יש איזה ילד בן חמש שרב עם ההורים והלך לישון בתוך הרכב" (מבחינת המערכת כנראה שהחשש חלף וכל הילדים והילדות הפלסטינים חיים בשלום עם הוריהם), ומורנו שאלה "ואם מציתים לו את הבית ואף אחד לא נמצא בבית?" ושרון השיב ש"אם הבית מאוכלס זה נחשב פיגוע, אבל אם זה מבנה או מַתְבֵּן או כל מיני דברים כאלה, זה לא נחשב 'פיגוע' אלא 'אירוע חמור'" - שגם אותו כביכול חוקרים (או לפחות אמורים) אבל לא באותה דחיפות. מצד שני, לפחות יוצא מזה רעיון לשעשועון: פיגוע, אירוע חמור או "חיכוכים"? כמו ב"הסמויה", המנצח יקבל קידום.
והעובדה שגם זה מעורר פיהוק מלמדת על הסיפור האמיתי: השתוללות הטרור היהודי מבחינת מדינת ישראל - וגם לא מעט מאזרחיה - הוא לא "פיגוע" ואפילו לא "אירוע חמור".
האולסטאר ואני / לבושתי, גיליתי השבוע שאני ככל הנראה היחיד שנולד בישראל ולא הרים תרומה כלשהי להישג של דני אבדיה, הכדורסלן הישראלי הראשון שישתתף במשחק האולסטאר של ה-NBA. לא שידכתי בין הוריו מתוך חישוב גנטי מדוקדק של העתיד, לא זיהיתי את הכישרון כבר כשהילד נולד בגובה מטר שמונים, לא אמרתי לאבא זופי "שמע, אתה רך מדי איתו", לא חילקתי עצות בתחום הסגירה לריבאונד והקליעה מחצי מרחק, לא עודדתי לאחר תצוגות נפל ולא הנמכתי התלהבות לאחר משחקים מעולים, לא חזיתי עתיד מזהיר ולא נזפתי במשביתי שמחות. הסתפקתי ב"וואו, כל הכבוד" כשהגיעה הבחירה בדראפט במקום לקפוץ לבריכה בכיכר, צפיתי רק בתקצירים (ואפילו לא ברובם) של משחקי וושינגטון וויזארדס (כי לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד, או לפחות השתדלתי) ולא הייתה לי דעה מנומקת על המעבר לפורטלנד טרייל בלייזרס.
לא חזיתי את קפיצת המדרגה המשוגעת ביכולת, לא נעלבתי בגלל שהוא עדיין חתום על חוזה כה נמוך ביחס לשחקן ברמתו בזמן שליצנים אחרים בליגה מרוויחים פי שלושה וארבעה, לא חשבתי שהקריירה שלו היא משימה לאומית, לא בחרתי בו להדליק משואה. כן ממש אהבתי את החדירות האסרטיביות לסל, השיפור בקליעה משלוש ואינטליגנציית המשחק הגבוהה, אבל לא חשבתי שאף אחד מאלה קשור בי, נועד בשבילי ובטח שלא קרה בזכותי. אם היו שואלים אותי, הייתי מעדיף שישמור על הגב במקום לשמח אוהדים ישראלים ביציע של מדיסון סקוור גארדן. לא שאלו, ולא נעלבתי.
כמו הגיבורה בסדרה "פלוריבוס", שנותרת בודדה בעולם שהודבק בווירוס שמאחד את כל בני האדם לכדי ישות אחת מאושרת, אתה נע ונד בין פליאה ורתיעה לבין קנאה, במי שבאמת מרגישים בנוח להשתזף תחת השמש החמימה של שותפות הגורל סביב קריירה של שחקן כדורסל מצוין. כשרופא ישראלי ימצא לזה תרופה ויזכה בפרס נובל, אולי זה ישתנה.
בשלוש מילים / שירות תקיפה ממתינה.
משפט בשבוע / "אני רוצה שתהיה פה אכיפה בררנית לכולם" (ח"כ אושר שקלים לא מסתפק בהגנה על מרדכי דוד ומציב בעצמו מראה למצבה המרנין של הלוגיקה בקרב חלק מנבחרי הציבור. אשרינו שזכינו)
הברירה הקוריאנית / הקולנוע הקוריאני כבר לא צריך שיסבירו את גדולתו, אבל "אין ברירה אחרת" שעולה לאקרנים הוא דוגמה מפוארת ליכולות של הבמאי הגאון פארק צ'אן־ווק להרים סאטירה חברתית נוקבת ומשעשעת, בכיכובו של לי ביונג־הון מ"משחק הדיונון".
