בינתיים, ונקווה שרק בינתיים, אלה האיראנים שמכתיבים את כללי המשחק. הם רצו לעכב את התקיפה האמריקאית. הם הצליחו. הם רצו משא ומתן. הם קיבלו. הם דרשו להעביר את המו"מ מטורקיה לעומאן. הם העבירו. אלה מהלכי השהיה.
כל יום שעובר משכיח את זוועות המשטר, וגם מחזק את מחנה המתנגדים בארה"ב. לחלקם יש טענות ענייניות נגד הסתבכות שלא תוביל להפלת המשטר. אחרים, דווקא מתוך הימין האמריקאי, הם אנטישמים שמאשימים את היהודים והציונים בדחיפת ארה"ב להרפתקה שתעלה בהרבה מאוד דם ודמים לאמריקאים עצמם. סקרים מאז תחילת המשבר מצביעים על כך ש-70 אחוז מהאמריקאים מתנגדים להתערבות צבאית. האיראנים שמים לב. ייתכן שהם יעשו בהמשך טעות, משום שהאידיאולוגיה הרצחנית של בכירים במשטר הנוכחי מעבירה אותם על דעתם, והם יסרבו לפשרה.
1 צפייה בגלריה
תצוגת הטיל הבליסטי ח'ייבר שקאן, טהרן. כל יום שעובר מחזק בארצות־הברית את מחנה המתנגדים לתקיפה
(Vahid Salemi, AP)
ועדיין, במשחק השחמט הזה הם זוכים ביתרון, משום שיש להם קלף מנצח: ויתור בתחום הגרעין. שהוא לא באמת ויתור. הרי ממילא היכולת הגרעינית נפגעה, כך שאיראן תתפשר על משהו שבקושי יש לה תמורת ביטול הסנקציות. זה בדיוק מה שיאפשר למשטר להמשיך בפיתוח הטילים הבליסטיים ולטפח את שלוחות הטרור.
כך שהסכם, כל הסכם, גם אם יהיו בו ויתורים נוספים, ולא רק בתחום הגרעין, יהיה ניצחון לאיראן. טראמפ ינפנף, כמו צ'מברליין, בהישג החשוב של מניעת מלחמה, והמשטר האיראני, מחוזק מתמיד, יצחק כל הדרך אל הבנק. זה התסריט הגרוע ביותר. קודם כל לאיראנים עצמם, שיצאו לרחובות ונרצחו בהמוניהם - משום שטראמפ הבטיח עזרה, אבל השליך אותם לבור עמוק הרבה יותר. זה רע גם לארה"ב, גם לרוב מדינות האזור וגם לישראל. רק הציר האיסלאמיסטי, שיעי וסוני, ישיג את מבוקשו. אפשר להניח שנתניהו ואחרים בצמרת הישראלית עושים כל מאמץ כדי שהתסריט הזה לא יתרחש. כדאי לשכוח מפוליטיקה. בעניין הזה חובה לאחל לו רק הצלחה.
תהיו בודרי
איראן והפרוקסיז שלה חטפו מכה רצינית במלחמת 7 באוקטובר. אבל במערכה הגלובלית ישראל חטפה מכה קשה. מדד האנטישמיות מצביע על עלייה חדה מאז מתקפת חמאס. המדדים לא מבטאים את המצב לאשורו. מדי שבוע אני מקבל הודעות על אירועים אנטישמיים במדינות מערביות. על רובם אין רישום ואין דיווח. יהודים לא סובלים בגלל מה שישראל עושה. יהודים סובלים בגלל השקרים שמספרים על מה שישראל עושה.
במדינות מערביות רבות הימין מתחזק. בדרך כלל מדובר בימין פרו-ישראלי. הבעיה היא באליטות. והן משפיעות. הן הופכות את ישראל למדינה מצורעת.
"חוקרי אירופה המושתקים: 'הקונצנזוס' הכפוי על ג'נוסייד בעזה" – זו כותרת מאמר שפורסם השבוע, משום מה רק ב"ג'ואיש כרוניקל", ולא באף אחד מהעיתונים המובילים באירופה. הכותב, פרופ' מרטן בודרי, הוא פילוסוף בלגי, שמתאר את מה שמתרחש באוניברסיטאות באירופה. וזה מטריד מאוד. אין דיון. יש השתקה. יש חרם על כל מי שמעז להשמיע עמדה אחרת. הרי כל מי שבדק את טענת הג'נוסייד בכלים רציניים היה חייב להגיע למסקנה שלא היה ולא נברא. אבל אין כמעט שום אפשרות להתמודד. משום שיש עדריות מפחידה. לא רק שאין אפשרות להציג עמדה מחקרית רצינית, אלא שהניסיון להציג אותה נתקל בחרם חברתי. בודרי עצמו משלם מחיר כבד, חברתי ואקדמי, משום שהוא מסרב להצטרף לעדר. יש אחרים שחושבים כמוהו, הוא מספר, אבל הם מעדיפים לשתוק, פן יאונה להם רע. החרם הוא לא רק נגד ישראל. החרם הוא נגד כל מי שחורג משורת המקהלה.
כל מה שכתב בודרי מוכר לי משתי בנות משפחה שנמצאות בשני מוסדות אקדמיים יוקרתיים בשתי מדינות באירופה. זה בלתי נסבל, הן מספרות. אחת מהן חלמה להגיע למקום שבו היא נמצאת. היא הייתה בטוחה שהיא אזרחית העולם הגדול. עכשיו היא רוצה להשלים פרויקט שהיא עסוקה בו כדי לברוח משם. השנייה מספרת על אין-ספור כנסים שבהם הג'נוסייד הוא עובדה. בלי סימן שאלה. אסור, חלילה, להשוות לאווירת שנות ה-30. מה פתאום. אבל כמות השקרים והסילופים מפחידה. "ב-7 באוקטובר", כך פתח פרופסור בריטי הרצאה בעניין, "תקפו פלסטינים עמדות של ישראל". אף מילה על רצח אזרחים במיטותיהם, על אונס, על שריפת משפחות, על האידיאולוגיה הנאצית של חמאס. כלום. לשקר יש רגליים. והן אקדמיות. התוצאה המעשית היא חרם, הלכה למעשה, על האקדמיה הישראלית.
בודרי רחוק מלהיות חסיד של ממשלת נתניהו. הוא שייך לזרם של ליברלים שלא נכנעים לעדריות, שחותרים לאמת גם אם יחטפו מכות מעמיתיהם. אחד מהם הוא פרופ' דני אורבך מהאוניברסיטה העברית. לא איש ימין. רחוק מכך. הוא היה בצוות שחיבר את אחד הדוחות החשובים ביותר Debunking the Genocide Allegations ("הפרכת ההאשמות על ג'נוסייד"). והוא כמובן חטף. "[המסמך]מאפשר לישראל לטעון לניקיון כפיים מול חסידיה המתמעטים בקהילה הבינלאומית. בנותנם יד לכך מחבריו השחירו את שמם". זה נכתב, איך לא, ב"הארץ", על ידי אחד ממובילי עלילת הג'נוסייד, ד"ר לי מרדכי, שהמחקר שלו, שהופרך גם כאן, הוא חרפה אקדמית. כך שלפני שמדברים על "ניצחון מוחלט" כדאי לזכור את החזית הבינלאומית. ושם, בינתיים, מדובר בתבוסה.
קצה חוט משפטי
החוק ברור. גם התקדימים המשפטיים. לממשלה, ורק לממשלה, יש סמכות למנות את נציב שירות המדינה. אבל בפסיקה ששברה את שיאי האקטיביזם, החליט בג"ץ, ברוב של שניים, הנשיא עמית והשופטת ברק-ארז, לכפות על המדינה, יש מאין, הליך תחרותי. המשנה לנשיא סולברג נותר במיעוט. בעקבות דיון נוסף, ביטל השבוע הרכב מורחב את ההחלטה הקודמת. החלוקה בין אקטיביסטים לשמרנים הופכת לברורה. אמור לי מי השופט ואומר לך, בעניינים פוליטיים, מה תהיה ההחלטה.
הצרה הגדולה יותר היא שהיועמ"שית מציבה את עצמה בקצה הקצה האקטיביסטי. ייעוץ משפטי הוא לא מדע מדויק. תפקידו להגן על הדין המצוי ולא על הדין הרצוי. סולברג ציטט דווקא את האקטיביסטית דורית ביניש, שקבעה על תפקידה כפרקליטת המדינה: "חובה לייצג את המדינה גם במצבים קשים ולא תמיד בעניינים שהזדהינו עם ההחלטות. הפרקליטים אינם קובעי מדיניות. ולכן אם היה קצה חוט משפטי בידינו מילאנו את החובה לטעון כל שניתן וראוי". אבל בהרב-מיארה, ולא בפעם הראשונה, מתעקשת להיות לעומתית ודווקאית. היא לא מסייעת כך לשלטון החוק. היא מתעקשת להוכיח שלוין ורוטמן צודקים. ולפעמים הם אכן צודקים. ה
