ביום שבת נקרא בפרשת השבוע על מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות. זהו הרגע המכונן של בני ישראל ונקודת המעבר המהותית מעבדות לחירות. אבל פרשת השבוע זוכה לשם מפתיע – פרשת יתרו. הסיפור הדרמטי ביותר בבניית העם, מתן תורה, מופיע בכלל תחת המיתוג של יתרו, כהן מדין וחותנו של משה רבנו. איך זה ייתכן? למרות שעל פי חז"ל יתרו עבד כמעט כל סוג של עבודה זרה והיה כהן של דת אחרת, הייתה לו מערכת יחסים מיוחדת עם העבריים. הוא זה שהסתיר את משה הצעיר כשברח כנער צעיר ממצרים, והוא זה שהעניק לו את העצה הכי חשובה למנהיג: למנות שרים ושופטים שיסייעו לו להוביל עם קשה עורף כזה.
יתרו זוכה לכבוד מפתיע בסעודה חגיגית שמציינים יהודי תוניס ביום חמישי שלפני קריאת הפרשה. "סעודת יתרו", המכונה גם "סעודת חברים" או "חג הבנים", היא מסורת שכמעט אבדה, ומהותה הכרת תודה ליתרו, שמכונה גם "רעואל" ו"חובב", שמות המעידים על האהבה הרבה אליו. כמו לכל מנהג, גם לסעודת יתרו עוד מקורות. לפי חלק מהסיפורים, מדובר בחגיגה של הכרת הטוב על רקע מגפה קשה שפגעה בילדי תוניס ופסקה בפרשת יתרו, ולכן הסעודה גם מוקדשת לדור הצעיר ונאכלת בכלים קטנטנים. הילדים שרים פיוטים, מברכים וקוראים בקול רם את עשרת הדיברות.
כמובן שאין מסורת בלי מאכלים מיוחדים. חלק אוכלים צלי בשר ושותים יין, כמו בסעודה של אהרון וזקני ישראל עם יתרו עצמו. על פי מסורות אחרות אוכלים מרק יונים או תבשיל עופיונים, זכר למרק היונים שנתנו לילדים בזמן המגפה בשביל לחזק אותם. היונה היא גם משל לעם ישראל וחביבותו לפני האל. היהודים התוניסאים שהגיעו לצרפת נתנו פרשנות משלהם לחג בדמות עוגת פחזניות גבוהה, שבצרפתית נקראת קרוקומבוש, אבל בקרב היהודים נקראה עוגת הר סיני, שאת ראשה קישטו ביונה מסוכר.
לארוחה שתי מטרות עיקריות: לייחד ולהוקיר את הערך החשוב של הכרת הטוב, הרעות והחברות ולהמתיק את מסירת התורה לילדים באופן רב-חושי המלא בהפעלות ומתוקים. מורשת לא עוברת רק דרך לימוד או השכלה, אלא בראש ובראשונה במרחב חווייתי שמורכב מזיכרונות, טעמים, ריחות ומפגשים משפחתיים.
במשפחתנו הגרעינית חידשנו את המנהג בימי הקורונה, בתפילה ותקווה כי המגפה תיפסק ונוכל לשוב לחיים תקינים. בשנתיים האחרונות, וכך גם השנה, נתמקד בדמותו של יתרו כשותף, חבר ורע למרות שהוא בן עם אחר. המסורות שירשנו הן קפסולה של תקווה ויופי, וניתן למצוא בהן אוצרות רלוונטיים תמיד. ¿
