אלה היו הזמנים המטורפים ביותר, אלה היו הזמנים המוזרים ביותר, יכתוב פעם סופר על התקופה הנוכחית. אנסה להניח לרגע לאיראן, לעזה, לפשיעה בחברה הערבית, להשפלת בית המשפט העליון, לקבורת המשטרה, לשחיתות בכנסת, לחיסול הדמוקרטיה: הטירוף בכל הנושאים האלה כרוני, מתמשך, מטפטף כמו עינוי סיני. להלן נושא פחות גורלי – פחות לכאורה: נשים בצה"ל. כידוע, צה"ל סובל ממחסור חמור בכוח אדם; כידוע, החרדים לא באים ולא יבואו, אלא בטיפות קטנות, עטופות בשמיכה עבה של יחסי ציבור; כידוע, נשים מילאו וממלאות תפקידי מפתח בצה"ל, במערך הלוחם ובמערך תומך הלחימה. המלחמה האחרונה הוכיחה עד כמה הן חיוניות. כל הדברים האלה ידועים, ואף על פי כן שופר של השלטון פתח לאחרונה בקמפיין שמטרתו למנוע גיוס נשים. מוזר? מטורף? הקורא מוזמן להחליט.
אני מבקש להציע כאן את ההפך: לבטל את הפטור לנשים מטעמי דת. בנות חרדיות לא יגויסו, כמובן, אבל בנות ממה שמכונה ציונות דתית (לא המפלגה, המגזר), יגויסו כולן. מי שתעדיף לשרת עם בנות דתיות, תשרת עם בנות דתיות. מי שתעדיף שירות רגיל, תעשה שירות רגיל.
לפי המספרים שקיבלתי מאכ"א, המחזור השנתי של בנות בוגרות החינוך הממלכתי-דתי מגיע לכ-25 אלף. עשרת אלפים מתוכן, 40 אחוז, מבקשות להתגייס לצבא. לפני עשר שנים שיעור המתגייסות לצבא היה פחות מ-28 אחוז (את הנתון לקחתי מספרו של אריאל פינקלשטיין "החברה הדתית-לאומית בנתונים"). העלייה דרמטית: היא מלמדת שבנות דתיות רוצות לשרת בצבא. הן מתעלמות מהטפות של רבנים ומתעמולה של ארגונים מיזוגיניים. המניע פשוט, כמעט מובן מאליו: הגיוס לצבא הוא חלק מההשתלבות של נשים דתיות בחברה כולה, חלק מהמאמץ הלאומי. באזרחות הן רופאות, מהנדסות, מנהלות, חוקרות. רק טבעי שיהיו חיילות – גם חיילות קרביות.
סעיף 40 לחוק שירות ביטחון אומר שאישה זכאית לפטור אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות, לא נוסעת בשבת, וההכרה הדתית שלה מונעת ממנה לשרת בצבא. השורה התחתונה היא שמי שלא רוצה, לא משרתת, גם אם באמונתה ובאורחות חייה היא רחוקה מכל סממן דתי.
בחזרה למגזר הציוני-דתי. מכיוון שמדובר באוכלוסייה טובה מאוד, מחויבת לערכים, רוב הבנות שלא הולכות לצבא מתנדבות לשירות הלאומי. מה הן עושות בו? חלקן עובדות במקומות חיוניים כמו בתי חולים; חלקן משרתות לא את החברה הישראלית אלא את המגזר. הן מדריכות בבני עקיבא, פקידות בלשכות שרים, מועסקות בעבודה מיסיונרית במוסדות חינוך דתיים וחילוניים. זאת מתנה מגזרית שספק אם הצבא יכול להרשות לעצמו בתקופה של מחסור כבד בכוח אדם.
אורי: "כשהיה צבע אדום, תמיד חשבתי, מסכנים האנשים בעזה. אין להם ממ"ד. אני מזדהה עם מדיאן יותר מאשר עם ילדות מהקיבוץ". מדיאן: "אני מזדהה עם אורי יותר מאשר עם ילדים בערערה"
הרבנים מישיבת הר המור של הרב טאו ובנותיה והרבנים מהמכינה בעלי ובנותיה נלחמים בכל כוחם נגד שירות נשים. יאיר נהוראי, שחוקר זה שנים את האסכולה הרבנית הזאת, קורא להם החצר החסידית של הרב קוק. "בשבילם המדינה היא מכשיר גאולי", אמר לי. "הצבא הוא צבא יהודי שנלחם את מלחמות האל. שירות של אישה פוגע בקדושת המחנה. השירות בצבא הוא תפקיד של גבר. אישה לא יכולה להילחם, לא יכולה לפקד".
אתה מדבר על חרד"לים, אמרתי. זאת קבוצה שולית, קיצונית, בתוך החברה הציונית-דתית.
"היא קטנה", אמר נהוראי, "אבל היא קובעת את הקו. אף רב לא מעז לצאת נגדם. תראה את נתניהו: הוא מקיף את עצמו בקוקיסטים, חסידי הרבנים האלה: ראש השב"כ זיני, ראש המוסד הבא גופמן, המזכיר הצבאי הבא ואך".
אני חושש שהוא צודק. הקבוצה הקטנה הזאת, שמזדחלת מתחת לאחוז החסימה, שמפחידה גם דתיים רבים, זוכה לכוח חסר פרופורציה בקדנציה הנוכחית. יש לה משנה סדורה, אמביציות ברורות, רוח קרב וחיבור אמיץ לשירות המדינה.
גם ערוץ 14, ערוץ הביביסטים, עומד לשירותה. לפני ימים אחדים אמר שם ינון מגל, הטאלנט הבולט של הערוץ, שהוא נגד שירות נשים. "צבא זה עניין גברי", אמר, וכל הפאנל חירטט אחריו. אני מכיר את מגל מהזמנים שבהם היה עיתונאי, לא ליצן חצר כמו עמיתיו ברדוגו וריקלין. לא ייתכן שהוא חושב כך. אבל הזמנים מוזרים ומטורפים: המשיח טרם בא, אבל החרד"ל הגיע.
אח, יא ראב
במדינת חוק כל אדם אחראי למעשיו, לא למעשים של אחיו. העבירות שכתב האישום מייחס לבצלאל זיני לא צריכות למנוע מדוד זיני, אחיו, להמשיך ולכהן בתפקיד ראש השב"כ. זה לא נעים, אולי אפילו מביך, אבל תקלות כאלה יכולות להתרחש במשפחות הטובות ביותר. האחים זיני יכולים להתנחם בצ'רלס, מלך אנגליה, שנאלץ לקרוא מיילים על תעלולי אחיו אנדרו בממלכת הקטינות של ג'פרי אפשטיין. צ'רלס מתגבר. גם הם יתגברו.
אביהם של האחים זיני ואח שלישי מיהרו להביע את דעתם על החקירה. הם אמרו שהחשדות מופרכים: האיש חף מפשע. זה מה שקרובי משפחה אומרים במצבים כאלה. לפעמים בצדק, לפעמים לא כל כך, אבל זה מה שמצפים מהם, כבני משפחה נאמנים. אף אחד לא יבוא אליהם בטענות אם יתברר שכל מילה בכתב האישום הייתה אמת.
הם אמרו דבר נוסף: לא את האח בצלאל מחפשים החוקרים, אנשי משטרה ואנשי שב"כ, אלא את האח דוד. אותו הם רוצים להדיח; הוא המטרה. יש גורמים נעלמים שההשקפות הדתיות, הפוליטיות, הלאומיות, של זיני לא מוצאות חן בעיניהם. העבירות לכאורה של בצלאל הן התיק שהם תופרים לדוד.
כאן צצה בעיה. אם דוד זיני לא מסוגל לשכנע את אבא שלו ואת אח שלו שהארגון שהוא עומד בראשו פועל כחוק, מה הוא שווה. מה חושבים עליו פקודיו, מה הם חושבים על הלויאליות שלו, על הגיבוי שהוא אמור לתת להם לאחר ביצוע משימה חשאית.
שירות הביטחון הכללי הוא ארגון עתיר כוח, עתיר סמכויות. היחסים שלו עם החוק מורכבים. ראש השירות תלוי באמון שרוחש לו ראש הממשלה, באמון שרוחשות לו רשויות החוק, באמון שרוחש לו הציבור, אבל קודם כל באמון שרוחשים לו עובדיו. הנשיא טראמפ מינה לראש האף-בי-איי את קאש פאטל, טראמפיסט שמטפח תיאוריות קונספירציה וקרא בעבר לפרק את הארגון. ההתנהלות שלו ממוטטת את המערכת. לא טוב לחזור על המשגה הזה כאן.
משפחת זיני לא לבד: הימין הישראלי כולו מיטלטל ביחס שלו לאנשי זרועות הביטחון. בבוקר הם גיבורים; בערב הם בוגדים. רגע אחד הם גאוות האומה; ברגע הבא הם דיפ-סטייט. תנו להם צל"ש; תלו אותם בכיכר העיר. אין ספק, אין אמצע, רק שילוב אובססיבי של פולחן קדושים ושנאה יוקדת.
הושט היד וגע בו
יש משהו מרנין ברשימת העצורים בפרשת ההברחות לעזה: היא מגוונת להפליא. כל שבטי החברה הישראלית נמצאים שם: יהודים וערבים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, עירונים וכפריים. הקיטוב שכולם מדברים עליו מתפוגג לנוכח הכסף הגדול שמחכה מעבר לגבול: הושט היד וגע בו. לכאורה, לכאורה.
המלחמה לימדה אותנו כמה דק הקרום הפטריוטי אצל לא מעט ישראלים. הקלות שבה הסכימו עשרות, אולי מאות, לרגל עבור איראן, לא שונה מהקלות שבה הבריחו סחורות אל הרצועה וממנה. מרשי לגמרי נורמטיבי, אומר הסנגור, ויש מידה של צדק בדבריו: הישראלים שהסתבכו בסיוע לאויב לא נולדו בוגדים. הם ראו הזדמנות וקפצו עליה. זה מה שהולך היום: הם לא הבריחו אייפונים – הם עשו אקזיט.
ההברחות לעזה היו לגמרי צפויות. זה מה שקורה כשמלחמה מתחילה במחדל; כשהצבא נזהר מלהתעמת עם חיילים פורקי עול; כשהמצור על אוכלוסייה יוצר ביקוש; כשהגבול פרוץ, ואלפי אנשים מסתובבים לאורכו, לצורך ושלא לצורך. "זה לא סיגריות – זה סרטן", כתבתי בעבר. עכשיו, באיחור שערורייתי, הצבא, המשטרה והשב"כ מנסים לנקות את השטח.
כתבי האישום מדברים על סיוע לאויב. אכן, הסחורות שהוברחו לרצועה מוסו על ידי חמאס והעשירו את קופתו. אבל כל סנגור שנון יוכל לטעון בבית המשפט שהסיוע לחמאס לא התחיל בסיגריות שהבריח הקליינט שלו. הוא התחיל במזוודות שהגיעו מקטאר. מרשי ביצע את מדיניות ממשלת ישראל, יאמר הסנגור. הוא גיבור.
חברות הכי טובות
בית הספר הבינלאומי בגבעת חביבה מקיף שלוש שנות לימוד – מכיתה י' עד י"ב. לומדים בו 140 נערות ונערים: שליש יהודים; שליש ערבים; שליש מהעולם. הלימודים באנגלית, במסגרת פנימייה. ביום שלישי פגשתי שם שתי תלמידות י"ב, שתיהן בנות 17. אוֹרי חפץ הגיעה מקיבוץ נירים שבעוטף עזה, הקיבוץ הראשון שהותקף בבוקר 7 באוקטובר. את יום האימה ההוא היא עשתה בממ"ד, בנירים, כשהמחבלים בדירה הסמוכה. בגבעת חביבה היא חולקת חדר עם מדיאן מאערני, מערערה, כפר בכניסה לוואדי ערה. למדיאן יש סיפור טעון משלה. שתיהן חברות בנפש.
הסיפור שלהן שייך להן. הוא לא אופייני ליחסים בין יהודים לערבים בישראל או אפילו ליחסים בתוך בית הספר. אף על פי כן, מרתק להקשיב להן.
"ב-6 באוקטובר היה אירוע גדול בנירים", סיפרה אורי. "הקיבוץ חגג 76. הלכתי לישון בחמש וחצי בבוקר. בשש וחצי אמא העירה אותי – צבע אדום. הלכתי לממ"ד. לא לקחתי איתי טלפון – בדרך כלל צבע אדום נגמר לאחר עשר דקות. שמענו ירי וצעקות בערבית. מכיוון שלא היה לי טלפון, לא יכולתי להודיע לאף אחד. עברו שעות. אחי ואני נרדמנו. אצל השכנה – הבתים בקיבוץ דו-משפחתיים – המחבלים נכנסו ושדדו כל מה שהיה. היא הייתה עם הילדים שלה בממ"ד, אבל הם לא ניסו לפתוח אותו. 12 שעות היינו בממ"ד. למה הם לא נכנסו אלינו אני לא יודעת.
"בנירים חמישה נרצחו וחמישה נחטפו – שני גברים נרצחו בשבי ושלוש נשים חזרו".
עברת חוויה טראומטית, אמרתי.
"הייתי בת 15", אמרה. "הכאב היה גדול מאוד. גם תחושת האובדן".
אורי לא רצתה לנסוע עם חברי הקיבוץ למלון שהוקצה להם באילת. היא בחרה לחזור לגבעת חביבה. האם זה היה המפלט שלך, שאלתי.
"לגמרי", השיבה.
מדיאן נולדה בפורדיס, מצפון לזכרון יעקב. מוצא המשפחה מטנטורה, היום המושב דור. במאי 1948 התקיים שם קרב לילי, שעל פי גרסה שנויה במחלוקת הסתיים בטבח. "כשהייתי בת 15, הכנתי עבודה על מה שקרה בטנטורה", אמרה. "סיפרתי את הסיפור שסבא שלי סיפר לאבי. הוא סיפר איך החיילים הרגו את הגברים והשאירו את הנשים ואת הילדים. הניצולים עלו על משאית שהייתה אמורה לנסוע לכיוון לבנון, אבל בסוף עצרו בפורדיס ונשארו שם. אני מאמינה לסיפור שלו ושל האחרים. לאנשים מטנטורה קשה לדבר על זה עד היום".
כל סנגור יוכל לטעון בביהמ"ש שהסיוע לחמאס לא החל בסיגריות שהבריח מרשו: הוא החל במזוודות שהגיעו מקטאר. מרשי ביצע את מדיניות הממשלה, יאמר הסנגור, הוא גיבור
מדיאן למדה בבית ספר פרטי בכפר-קרע; אורי למדה בבית הספר האזורי בעוטף. "שום דבר בבית הספר לא איתגר אותי", אמרה אורי. "הייתי עם אותם ילדים שהכרתי מילדות. הכל שיעמם אותי".
"הסיבה שלי דומה לסיבה של אורי", אמרה מדיאן. "רציתי אתגר. לא אהבתי את בית הספר בכפר-קרע. אומרים שיש שם יותר חופש ביטוי, יותר מרחב, אבל בעצם אין. המסורת שולטת. המורים לא מוכנים לקבל ביקורת. היו לי שתי אפשרויות – או לסתום את הפה או לעזוב".
היא נפגשה לראשונה עם יהודים בני גילה כשנבחרה למועצת התלמידים הארצית. "רציתי אינטראקציה", היא אומרת. "זאת הסיבה השנייה שהביאה אותי לכאן".
שתיהן מאוד פוליטיות. אורי באה לפגישה בסווטשירט של "עומדים ביחד", קבוצה בולטת בהפגנות השמאל. "הדבר הראשון שמדיאן ואני דיברנו עליו מיד לאחר שפרקנו מזוודות, היה הכיבוש", אמרה אורי, ושתיהן פרצו בצחוק. "אני חושבת שאילו לא הגעתי לכאן כמה שבועות לפני 7 באוקטובר, הייתי אומרת כמו הילדים בשכבה שלי, כמו הרבה יהודים – לא רוצה לשמוע מערבים", אמרה אורי.
האם אתן מסכימות בכל, שאלתי.
"לא", ענו במקהלה. ואורי הוסיפה: "יש כאפייה בחדר. ומדיאן מתפללת. וזה החדר שלי. בשבילי מדיאן היא לא פלסטינית: היא חברה ושותפה שלי וגם פלסטינית. אנחנו רבות על מי תנקה את החדר, לא על חמאס.
"כשהיה צבע אדום, תמיד חשבתי, איזה מסכנים האנשים בעזה – אין להם ממ"ד שמגן עליהם. אני מזדהה עם מדיאן יותר מאשר עם ילדות מהקיבוץ שלי".
"אני מרגישה אותו דבר, מזדהה עם אורי יותר מאשר עם הילדים בערערה או בפורדיס", אמרה מדאין.
מה חשבת, שאלתי את מדיאן, כשצפית במפגינים בקמפוסים באמריקה צועקים, "פלסטין מהנהר לים". מה זה אומר – "פלסטין מהנהר לים"?
"לא חשבתי", אמרה. "לא חשבתי עד ששאלתי את אורי. היא הסבירה לי שזה אומר, השמדת מדינת ישראל. אז הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. זה לא מייצג אותי".
נחישותן, תמימותן
אורי נסעה במוצאי שבת להפגנה בתל-אביב נגד אדישות הממשלה מול הפשיעה בחברה הערבית. מדיאן לא נסעה. "ההורים שלי לא רוצים לראות אותי תחת זרקורים", היא אומרת. "גדלתי בחברה שבה לא נהוג להפגין. בעוד כמה חודשים, כשאהיה בת 18, אחליט לבד".
האם הפשיעה בחברה הערבית משפיעה על חיי היום-יום, שאלתי.
"בבית בערערה שמענו את שריקת הכדורים", אמרה. "אנשים פוחדים לצאת לרחוב. האחים שלי פוחדים ללכת לבית הספר. אנשים מהססים אם לטלפן למשטרה, כי ממנה לא בטוח שתבוא עזרה. פושעים רואים את זה ומנצלים את ההזדמנות. לצעירים בגיל שלי אין מה לעשות: לא עבודה, לא לימודים. הם חומר קל לגיוס: הפשיעה היא הדרך הקלה ביותר להרוויח כסף.
"אני חושבת שההתנהגות של השלטון מכוונת, שזה מנגנון שמיועד לפגוע בחברה הערבית".
שתיהן מתכוונות ללמוד מדע המדינה. רבים מבני גילן בורחים מפוליטיקה. הן נאחזות בה בלי טיפה אחת של ציניות, בכל נחישותן, בכל טריותן, בכל תמימותן. ¿
