דוח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2024, שפורסם במלואו השבוע, תיסכל את מבקרי הממשלה. שיעורי העוני היחסיים – אחוז המשפחות והנפשות שהכנסתן נטו נמוכה מהמינימום המוגדר כקו העוני – לא הוחמרו, ורובם אפילו צומצמו במקצת. קו העוני מחושב ל-4,430 שקל לחודש ליחיד, 7,100 שקל לזוג, 11,350 שקלים נטו למשפחה בת ארבע נפשות; חמישית מכלל המשפחות בישראל לא הגיעו למינימום זה, כמו אשתקד וכמו בתחילת העשור הקודם.
ההכנסות של העשירון הנמוך דווקא עלו ב-2024 מהר יותר (ב-6%) מהעשירונים הגבוהים (2.3%), ולכן מדד אי השוויון בהכנסות נטו, ששמו המקצועי "מדד ג'יני", צומצם ב-0.6%. פחות ישראלים חשו עניים (13% ב-2022 ורק 8.5% ב-2024) ופחות דיווחו שאינם מצליחים לממן את צרכיהם. זו במידה רבה תוצאה מהתמיכות וההטבות הכספיות המיוחדות שהעניקה המדינה למגוון רחב של משפחות במלחמת חרבות ברזל.
כאשר הסתבר שדוח העוני לא יוכל לשמש כלי לגינוי הממשלה, העניין בו דעך, והמסר הקשה שלו – שלפיו שיעורי העוני הגבוהים "נשמרו" לאורך שנים רבות וממשיכים להיות תופעת קבע של החברה הישראלית – עומעם ואף נעלם.
תזכורות כואבות: אי שם ב-2013 הקים שר הרווחה והשירותים החברתיים, מאיר כהן מ"יש עתיד", אז שותפה בממשלת נתניהו, ועדה ציבורית בראשותו של אלי אלאלוף למאבק בשיעורי העוני הגבוהים. הוועדה, שכללה 50 מומחים מתחומי חברה וכלכלה, המליצה על גיבוש תוכנית לאומית לצמצום העוני בחצי תוך עשור, כדי ששיעור העניים בישראל יירד לרמה הממוצעת במדינות OECD – כ-11% מהמשפחות. כדי לממש את ההמלצה, נאמר בדוח הממצה, צריכה הממשלה להקצות לנושא מדי שנה 7.4 מיליארד שקל ייעודיים ולהתחיל את המהלך כבר בתקציב ל-2015.
זה לא קרה. מרכז טאוב למחקר מדיניות כלכלית וחברתית קבע כעבור שנתיים בתחקיר מיוחד: "ספק רב אם הצעדים שננקטו עד כה ואלה המתוכננים לעתיד, והמסתכמים ב-1.9 מיליארד שקל, יאפשרו את מימוש יעדי הוועדה". בסוף 2014 התפרקה ממשלת ביבי-לפיד, ונושא העוני הוטמן באדמת שכחה.
התוצאה משתקפת בדוחות העוני ואי השוויון של הביטוח הלאומי. שיעורי העוני בישראל עומדים עדיין על כ-20% מהמשפחות והנפשות – עדיין כמעט כפול מהממוצע של OECD.
אף על פי כן, הדיון הציבורי והמחקרי בדוחות העוני נדחק לשוליים וממשיך לסבול ממגרעת מהותית: התעלמות מהמבנה המגזרי הייחודי של האוכלוסייה הענייה. הנה התמונה הנכונה לעכשיו: מתחת לקו העוני (כאמור, הכנסה מינימלית נטו) מצויות כ-14% מהמשפחות היהודיות הלא חרדיות, כ-33% ממשפחות היהודיות החרדיות וכ-38% מהמשפחות הערביות. בעוד ששיעור העוני בקרב משפחות יהודיות לא חרדיות לא חריג בהשוואה בינלאומית, העוני החרדי והערבי שובר שיאים. ולמרות זאת, הטקס הקבוע אחרי הפרסום השנתי של דוח העוני מתמקד במשפחות יהודיות לא חרדיות ומתעלם מהמגזרים האחרים ומן השוני ביניהם – הכל בשם תקינות פוליטית ופרוגרסיביות מפוקפקת.
נתחיל מהמגזר החרדי. מצד אחד, שיעור יוצא דופן של משפחות וילדים חרדים חיים מתחת לקו העוני; מצד שני, רק 6% מהם חשים עניים ("עוני סובייקטיבי"). הכיצד? הנה התשובה הנועזת בדוח העוני ל-2024: "בשל מאפייני התרבות הייחודיים של האוכלוסייה החרדית, הכנסתה הנמוכה מעבודה נובעת מהעדפה של לימודי קודש על פני צרכים חומריים. הבחירה בלימודי קודש על פני יציאה לעבודה מגדילה את שיעור המשפחות החרדיות מתחת לקו העוני אך מגדילה את התועלת והרווחה של אותן המשפחות". התופעה מכונה בעגת חוקרים חברתיים "עוני מבחירה" – בחירה המעוגנת בהשקפה דתית.
לפי מחקר פורץ דרך של אריאל קרלינסקי, תום שדה, ערן יוגב ומיכאל שראל, כפי שפורסם גם השבוע, העוני מבחירה של החרדים מטיל נטל כבד על הישראלים הלא חרדים. החוקרים חישבו את סך כל המסים ותשלומי חובה אחרים שהמשפחות בישראל מעבירות למדינה ומולם את סך כל הקצבאות, ההנחות ושווי השירותים הציבוריים שהן מקבלות, לפי מגזרים ועשירוני הכנסה. התמונה מטרידה, בהמעטה: בעוד שמשפחה יהודית לא חרדית מעבירה מדי חודש למדינה 6,100 שקל יותר ממה שהיא מקבלת ממנה, משפחה חרדית מקבלת מהמדינה 4,140 שקל יותר ממה שהיא מעבירה למדינה – עוד לפני הכספים הקואליציוניים שהוזרמו למגזר החרדי בשלוש השנים האחרונות.
האם יש דרך לשנות את התמונה ולגרום לציבור החרדי להיחלץ מתהומות העוני בלי לפגוע בצביון הדתי של אורחות חייו? כן, סבורים חוקרי החברה החרדית. צמצום מושכל של ההטבות והתמיכות יגרום לגברים חרדים בעלי משפחות להקדיש פחות שעות לקודש ויותר לפרנסה. התניית המימון הממשלתי של מערכות חינוך חרדיות בקיום לימודי ליבה אמיתיים תספק לצעיר החרדי ארגז כלים בסיסי להשתלבות בשוקי התעסוקה. אלא שהקואליציה הממשלתית, התלויה בתמיכה פוליטית של עסקנים חרדיים, לא מייצרת תמריץ כלכלי של ממש לטובת תעסוקה והשכלה. מדיניותה מעודדת את הגברים החרדים, צעירים ומבוגרים, להישאר בישיבה ובכולל. מלכוד העוני שלהם נעשה נוח. בשנים האחרונות הועתק הדגם של הימנעות מעבודה בשל לימודי קודש להימנעות משירות חובה צבאי, והנזק הלאומי הוכפל.
התוצאה: פשע
מול מספר לא מבוטל של מחקרים על עוני חרדי, בולט מיעוט מחקרים על עוני במגזר הערבי הישראלי. בדוחות העוני מוקדשות לכך שורות ספורות, בהן נכתב בדרך כלל שהעוני הערבי מקורו בהשתתפות נמוכה של נשים ערביות בתעסוקה, ורמת ההשתכרות הנמוכה של גברים ערביים – פועל יוצא מהיעדר כישורים מתקדמים.
בשני תחומים אלו חלה התקדמות בעשור האחרון: שיעור הנשים הערביות העובדות לפרנסתן עלה מ-33% לפני כעשור ל-50% כיום. לפי נתוני בנק ישראל, שיעור התלמידים הערביים הזכאים לבגרות השתווה לזה של היהודים, והעובדים הערבים נכנסו לענפים ומקצועות מבוקשים, לאו דווקא בהייטק. ובכל זאת, שכרו לשעה של עובד ערבי ועובדת ערבייה נמוך ב-40% משכרו של עובד ועובדת יהודים, ותחולת העוני הערבי לא ירדה או ירדה במעט. מדוע? התשובה – לא המלאה, כמובן – מצויה במעורבות נמוכה במיוחד של הממשלות בישראל במאמץ לחלץ את המגזר הערבי הישראלי מעוניו. יש לכך עדות סטטיסטית ברורה: לפי המחקר המצוטט של קלינסקי ועמיתיו, משפחה ערבית מקבלת מהמדינה נטו 1,030 שקל לחודש, לעומת 6,100 שקל נטו למשפחה חרדית – פי 6.
ב-2024 צימצמו המסים והקצבאות הממשלתיים את שיעור המשפחות היהודיות מתחת לקו העוני ב-49%, אבל את שיעור המשפחות הערביות מתחת לקו העוני הקטינו רק ב-23.5%. במילים אחרות, המשפחות העניות שראשן יהודי זכו לסיוע ממשלתי לפחות כפול (!) בהתמודדותן עם העוני. מדיניות מאוד לא סבירה כלכלית וחברתית, מאוד סבירה פוליטית.
כשכמעט כל משפחה ערבית רביעית מתוך עשר חיה מתחת לקו העוני, כבר לא מפתיעים ממדי הפשיעה הרצחנית בחברה הערבית. הפשע בה נתפס על ידי הדור הצעיר כקיצור דרך מפתה להיחלצות מגורל הוריהם העניים, כשער לשיפור רמת החיים גם במחיר החיים עצמם. רוצים להקטין את הפשיעה במגזר הערבי? מדוח העוני עולה התשובה: השקיעו בהקטנת העוני בו, ודרכו בישראל כולה – יירד העוני, תרד הפשיעה.
אסיים בנימה יותר אופטימית. לפני כשנה עבר בשלוש קריאות חוק חדש, פרי יוזמתן ומאמציהן של חברות הכנסת עאידה תומא-סלימאן ונעמה לזימי, המקים במשרד הרווחה והביטחון החברתי רשות לאומית מקצועית חדשה למאבק בעוני ואי שוויון. ש"ס תמכה בהקמתה. חיים כץ מהליכוד, שמינויו לשר הרווחה אושר בנובמבר שעבר, מחויב לפי החוק להקימה תוך חצי שנה. גם אם זה יקרה סמוך לבחירות לכנסת, חשוב שיקרה. לא נגזר עלינו להשלים עם מחלה ממארת של עוני כבד ולהופיע שוב ושוב במקום ראשון-שני במדדי העוני מבין 38 המדינות המפותחות.
