מה כבר, חברות וחברים, יש בכותרת? במקרה של הספר הקטן-גדול סביבו אנו כאן נפגשים, הרבה מאוד!
קודם כל, מדינת היהודים — Der Judenstaat — ולא, יש לומר, Der Jüdische Staat, המדינה היהודית! אל מול מכונת השכתוב הימנית-אמונית (תזכירו לי, אחיי, במה אנחנו בעצם מאמינים?), שבין שאר שקריה המרובים מנסה לצבוע מחדש את המפעל הציוני כמיזם דתי מיסודו ובעיקרו, מזכיר לנו כבר בכותרת של ספרו האב הכופר של עצם הפרויקט: המטרה היא ליצור מדינה שבה יהודים יוכלו לחיות כאזרחים שווים, מדינה עם אוכלוסייה יהודית חופשית ומאושרת, לא מדינה יהודית או אפילו אחת בעלת אופי דתי במיוחד. אדרבה, ראו מה אומר לנו הרצל בכבודו ובעצמו ולפני שהפך להר: "האם יהיה לנו באחרונה גם שלטון הדת? לא! [...] כל נדנוד מחשבה של כוהנינו ליסד שלטון דת נפר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות, כשם שנחזיק את חיל צבאנו בבתי הקסרקטין [...] כל אדם חפשי באמונותו וכפירתו, כשם שהוא חפש בלאומיותו". ונאמר אמן!
מעניינת לא פחות, לטעמי, היא הכותרת המשנית: "ניסיון לפתרון חדיש של שאלת היהודים". שאלת היהודים, כותב הרצל! מה זאת השאלה הזאת, בעצם? איך עצם קיומו של עם הופכת לשאלה?
את "השאלה היהודית" מתחילים לשאול בצרפתית ובאנגלית לאור האמנציפציה של סוף המאה ה-18. בעולם ההגות הגרמני, ברונו באואר עושה שימוש ראשוני בביטוי המשונה הזה ב-1843, בכותרת של מאמרו 'על השאלה היהודית'. באואר מציב שם את השאלה כך: "השאלה היא, אם היהודי ככזה, היהודי המודה בעצמו כי הוא נדון, בגין מהותו האמיתית, לחיות תוך התבדלות נצחית מזולתו, אם יהודי זה מסוגל לזכות בזכויות האדם האוניברסליות ולהכיר בהן כזכויות של זולתו". בתגובה למאמרו של באואר, יכתוב חברו ללימודים ולמועדוני שתייה, קרל מרקס, את המסה המפורסמת שלו 'לשאלת היהודים'. המונח, אם כך, הופך לשם דבר והנה, בן כלל השאלות שאפשר לשאול, אירופה במאה ה-19 מצאה לה שאלה מרתקת במיוחד: השאלה היהודית!
עם השאלה מגיעים הפתרונות, ומוצעים כמה: השמרן הדתי ממשיך בשלו ומקווה לטוב או למשיח, המרקסיסט שואף לחולל מהפכה כלל-עולמית שתפתור את כלל הבעיות האנושיות ועל כן גם זו היהודית, והמתבולל מקווה להתאים את הזהות הבעייתית הזאת לעולם החדש או אפילו להשאירה מאחור. גם "הפתרון הסופי" שיפציע בגרמניה הנאצית, הוא בעצם פתרון לאותה השאלה — לא יהיו יהודים, לא תהיה שאלה יהודית!
אנחנו כאן, בישראל, ובעברית, ברגעים אלה ממש, חיים פתרון נוסף: הפתרון המשוגע, המאני והמדהים, שהרצל הגה בספרון משנה ההיסטוריה הזה, הפתרון הציוני, הקמת מדינת היהודים. עם זאת, השאלה היהודית, כמו שימים אלה מבהירים ביתר שאת, עדיין לא הגיעה לכלל פתרון במדינת היהודים. אנו מתקיימים במדינה ללא גבולות, מונהגים על ידי משוגעים חסרי כל רסן, נותרנו עד כה עדיין נטע זר באזורנו, ומעבר למצב המדאיג שלנו, אנו המקווים להצלחת הפתרון לשאלה היהודית בארץ, מדינת היהודים כרגע לא רק שלא מועילה ליהודי העולם אלא אף מסכנת אותם ואת הפתרון שבו בחרו.
אם נהיה כנים, נדמה לי שעמוק בפנים כולנו מבינים למה. אותה הלקונה הראשיתית של הרצל עצמו, שלא השכיל בספרו, שבו הוא, בין השאר, מהלל את המהלך הקולוניאלי בדרום-אפריקה כמודל לחיקוי, להציע שום חשיבה מעמיקה על שאלת ערביי הארץ. ומה שלא היה ברור לו צריך להיות לנו ברור יותר מאי פעם: לא יכול להיות כאן פתרון לשאלה היהודית ללא פתרון לתושבים הערבים של חבל הארץ שעליו אנחנו עדיין מנסים לפתור את השאלה היהודית. איך שלא נסובב, נדחיק, נימנע, נתעלם; איך שלא נמצא דרכים נוספות לדבר על כל העולם ואחותו חוץ מעל זה — מה לעשות — הציונות שזרה את השאלה היהודית והשאלה הפלסטינית יחד ואין אפשרות לפתור אחת מהן מבלי לפתור גם את השנייה.
ואיזה פתרון אנחנו מציעים לשאלה הפלסטינית, אנו יורשי הפתרון החדיש ההרצלייני ההוא? פתרון אחד מושמע בקול רם וצלול, וכמובן ביתר שאת מאז הזוועות של 7 באוקטובר, ממחוזות הימין הרצחני, הקיצוני רעיונית ומרכזי קואליציונית ותרבותית: טיהור אתני, אם ברדיפה, אם ברצח עם, אם בהזיות הגליה. זהו רגע עצוב, קורע לב, שבו לא מתביישים להציע את מה שאמור לבייש כל יהודי באשר הוא. אבל גם אם היו וישנן כאן קריאות לרצח כל תושבי עזה כולם, וגם אם יש התעללות יומיומית בתושבים הפלסטינים בשטחים — יש עוד הרבה לאן להתדרדר.
בזמנו של הרצל, כתב ברנש מפוקפק בשם אויגן קרל דירינג ספרון בשם הקליט 'השאלה היהודית כשאלה של גזע, של מוסר ושל תרבות, בצירוף תשובה היסטורית-עולמית'. אדון דירינג הציע לשלול מהיהודים זכויות שזכו להן באמנציפציה (כולל, יש להניח, זו של ישיבה בקואליציות שלטוניות), ולהעיף אותם מאירופה (אולי אפילו מרצון, כמו הרצון שעליו פרויד הצהיר במשרדי הגסטפו כשנאלץ לעזוב את וינה מרצון). ומי הברנש המפוקפק עוד יותר שכתב הקדמה למהדורה המחודשת של הספרון ב-1940? היטלר כמובן! תמיד טוב למכירות!
הפתרון של הרצל הוא פתרון שבמפורש הציב את עצמו כנוגדן לפתרון גזעני מהסוג של דירינג. אז למה לנו, הציונים, ההרלצליינים, שהפכנו את חלומו למציאות, לחלום על סיוטים שכאלה? על זה, אחיי ואחיותיי, הקמנו מדינה? הזהו חזוננו? בחרנו לנו פתרון מלא באנושיות, יצירתיות, בחיים ובתקווה, רק כדי להציע למי שחולק איתנו את האדמה הזאת פתרון תת אנושי, אפל, רקוב, מלא במוות, ובייאוש? זה מה שיש לנו להציע? האם זו תהיה הכותרת של הספר שאנחנו כותבים? •
