עלי דקל ריחניים: יומנים 1962-1966 // תיך נאת האן } מאנגלית: חגית הרמון } בודהיספרא } 231 עמ'
תיך נאת האן היה מורה זן וייטנאמי, והשנה נציין מאה שנים להולדתו. אני כותב "היה מורה", אך זמנו של מורה הוא תמיד הווה, גם אם גופו איננו. הופעת הספר הזה בעברית, 60 שנה לאחר שראה אור, ממחישה זאת היטב.
אלה יומנים מוקדמים יחסית, שנכתבו בין גיל 36 ל-40, בשנים שבהן שהה המחבר הן בארה"ב כמלומד, הן בווייטנאם. היומנים מסתיימים עם תחילתה של גלות כפויה במערב, גלות שנמשכה כמעט 40 שנה. עילת הגלות הייתה שאיפתו לשלום.
היומנים מתארים את ניסיונותיו של אדם צעיר למצוא זקיפות קומה ומצפן בתוך מציאות מבהילה. המחבר אינו מרבה לתאר את המלחמה. מי שיקרא את הספר בלי ספר היסטוריה לצידו לא יבין עד כמה איומה הייתה המציאות שבתוכה נכתבו היומנים. כך מתאר זאת הווארד זין בספרו 'היסטוריה עממית של ארצות הברית' (תירגם מתן קמינר, הוצאת בבל): "חיל האוויר האמריקאי הטיל פצצות בקצב חסר תקדים בהיסטוריה. העולם החיצון זכה רק להצצות חטופות על הסבל האנושי העצום שגרמו ההפצצות... שטחים גדולים בדרום וייטנאם הוכרזו 'אזורי ירי חופשי'; משמעות הדבר שכל אדם שנותר בשטח — אזרח, זקן או ילד — נחשב אויב, ופצצות הוטלו ללא אבחנה... במהלך מלחמת וייטנאם הוטלו כשבעה מיליון טונות חומר נפץ על וייטנאם, יותר מכפליים הכמות שהוטלה באסיה ובאירופה במלחמת העולם השנייה".
את היומנים יש לקרוא על רקע מציאות זו. זהו גם הרקע ההכרחי להבנת תיאורי היערות בווייטנאם שלפני תחילת המתקפה האמריקאית ב-1964, כדי להבין מה נהרס: "יש בקרים שאחריהם אני נשאר כל היום ביער, משוטט בצל העצים, שוכב על מרבדים רכים של טחב כשזרועותיי שלובות ועיניי מביטות אל השמיים"; או "ראינו שני צבאים מרקדים בין שיחי התה. באור הבוקר נראתה פרוותם כמו משי זהוב משובץ כוכבים לבנים"; או "בתוך השקט המוחלט יכולנו לשמוע את הירח ואת היער משוחחים זה עם זה". על הקוראים מוטלת המשימה הקשה לדמיין שבעה מיליון טונות חומר נפץ — או אפילו שבעה קילוגרמים — בנופים כאלה, בדממה כזאת.
"כשסערת ההרס תכה, אני מקווה שאהיה בבית כדי לעמוד מולה יחד עם חבריי", הוא כותב מארה"ב. כיצד מגיע אדם צעיר להכרה כזו? בעיקר באמצעות ויתור על הנטייה הטבעית לרצות לחיות בכל מחיר — שצידה השני הוא פחד המוות. הבנתו היא הבנה דתית-בודהיסטית, ועיקרה הידיעה כי "דבר אינו יכול לחדול מלהתקיים. דבר אינו יכול להיווצר משום דבר". כלומר, לא התחלנו להתקיים ביום שבו הגחנו מרחם אמנו, ולא נחדל להתקיים ביום שיוכרז מותנו, מפני ששום דבר בעולם אינו הופך לאין. גפרור שנשרף משנה את צורתו לעשן ולאפר; הוא אינו נעלם. לפני שהיה גפרור היה עץ. מובן שקשה לחשוב על חיינו ונשמתנו במונחים כאלה, אך המחבר אינו הוגה בכך כרעיון פילוסופי — הוא חווה זאת. "הבנתי שהולדתה ומותה של אימי היו רעיונות, לא אמת". ואם נדמה שמחשבה כזו אפשרית רק במזרח, כדאי להקשיב למשורר אבות ישורון, שאומר בערוב ימיו (בסרט 'אבות ישורון — 1990', בבימוי אמיר הראל): "אני מאושר מאוד בעתיד. אני מאושר מאוד... מפני שאני יודע שאני הולך לעולם גדול מאוד של אהבה". על העולם הבא הוא מדבר.
מתוך אובדן פחד המוות נולדת אהבה עמוקה לחיים בהווה. המחבר מציע "להעריך את הנס הטמון בעצם זה שיש לנו אימהות"; הוא מבקש שנבחין "עד כמה מופלא הוא גופכם. לעולם אין כל סיבה להביט בגופכם בבוז או בזלזול... קחו למשל את עיניכם. איך אפשר לקחת משהו נפלא כמו עיניים כמובן מאליו?"
ובתוך מציאות של גיהינום עלי אדמות הוא כותב: "מי שהייתה עיוורת ומאור עיניה חזר יודעת שגן העדן ממש כאן... איני אדיש עוד לתופעות שחולפות דרך חושיי. עלה, קולו של ילד — אלה הם אוצרות החיים". יערות עולים באש, ילדים מופצצים ללא רחם, וההצעה — שקשה לקבלה אך הכרחי לגמרי לקבלה — היא להוקיר את היערות ואת הילדים.
קשה לקבל גם את ההצעה שלא לשנוא, שכן התגובה האינסטינקטיבית לשנאה היא שנאה. ואף על פי כן: "אנחנו נחושים שלא לשנוא אחרים, לא משנה עד כמה הם אכזריים בפעולותיהם"; "מחר, אם נישרף לאפר, האפר הזה יהיה אהבה ויתכרבל בלב האדמה כדי להזין את הפרחים". ושוב, אבות ישורון באותו סרט: "אפילו מי שהשמיד את המשפחה שלי, אינני יכול לשנוא אותו... אם לשנוא, צריך להיות היטלר בעצמו... אינני יכול לשנוא אדם".
אחד הרגעים המרגשים בספר הוא תיאור של מוכרת מרק. "בכל בוקר, כשאני מביט מטה ורואה אותה מכינה מרק אטריות, אני נמלא בתחושת שלווה בלתי מוסברת". ייתכן שהשלווה נובעת מההתבוננות באישה הדבקה בתפקידה המזין, עושה את הטוב שביכולתה גם אם אין ביכולתה להעלים ולו גרם אחד מתוך שבעה מיליון טונות של פצצות.
בסמוך לכך מתואר מעשה של שביתת רעב של המחבר עצמו. שביתת הרעב, כמו מזיגת המרק, הייתה הטוב שמחבר הספר יכול היה לעשות באותו רגע. הוא מוזג את רעבונו ומגישו לנו כ"תפילה להפסקת הסבל" שמחוללת המלחמה — תפילה שעדיין יש בה צורך. •
