אני מסקר את נתניהו כבר עשרות שנים, ההיכרות בינינו החלה כמעט עשר שנים לפני שנכנס ללשכת ראש הממשלה. ולכן, אני מכיר היטב את נטייתו לחשוף סודות מדינה כדי לפגוע ביריביו, או כדי להציג את כל מי שמתמודד מולו כעלוב נפש שנכנע מול אויב. לא הופתעתי בסוף השבוע האחרון כשחשף סודות מדינה והביא ציטוטים ממסמכים סודיים ביותר, רק כדי להוכיח שמערכת הביטחון, הצבא, השב"כ וקודמיו בראשות הממשלה אחראים ואשמים באסון 7 באוקטובר. ומי יאמר לו שלא הכול מותר? מי יטיח בפניו מדי יום שבמשמרת שלו שילמה ישראל את המחיר האיום ביותר?
אני כותב כאן כבר כמה חודשים: טראמפ לא יתקוף באיראן. אחרי שהארמדה האמריקאית תסיים את היערכותה באזור, העסק ייגמר בהסכם חדש בין וושינגטון לבין משטר האייתוללות, וטראמפ, כדרכו, יכריז על ניצחון - עוד ניצחון שלו בניהול העולם. ומה איתנו? מי שירצה, יסביר שאכלנו אותה.
ואנחנו נזכיר לנתניהו שכבר ב-1994 הוא הזהיר את העולם שאיראן נמצאת שישה חודשים לפני פצצת גרעין - ששת החודשים הכי הארוכים בהיסטוריה. "לאיראן תהיה פצצה גרעינית כשתחליט על כך", נהג לומר לי מאיר דגן. "מה שאנחנו יכולים לעשות הוא רק להשהות את ההחלטה".
טענת הזהב של משטר נתניהו וחבורתו אומרת כך: הכל מותר לנו, משום שכך החליט העם. לאחרונה קראתי הרצאה שנשא תומס מאן, גדול הסופרים שצמחו בגרמניה בשנות ה-30, שמצא מקלט בארה"ב עם עליית המשטר הנאצי. מאן אמר באותה הרצאה שזו תהיה שגיאה גדולה לחשוב ולחנך לדמוקרטיה רק כשיטה פרוצדורלית או רק כשיטה פוליטית או של שלטון הרוב, משום שדמוקרטיה היא דרך חיים שבה כל אחד מכבד את כללי היסוד של הקהילה.
בימים אלה, שבהם אנחנו מתעוררים מדי בוקר לעוד הצעת שינוי מטורללת של מרקם החיים כאן, מוטב שנזכור מה קרה במקומות אחרים שבהם התבססו רק על עיקרון של "שלטון הרוב".
בהתקוטטות שהתעוררה בעקבות הדברים שכתבה שירה גפן נגד עידן עמדי, אני נוטה לצידו של עמדי: זכותו להתפרנס מהדימוי לו זכה ביושר, של לוחם אמיץ שחרד לגורלנו. אשר לגפן, גם היא ראויה לכל הכבוד וההוקרה, גם אם לא תמיד אני מסכים איתה, משום שדבריה מבוססים על קוד ערכי.
הבקשה היחידה שלי היא: הפחיתו את עוצמת השנאה ביניכם - יש מספיק מכך לאחרים.
שמונה שנים אחרי הסתלקותה של רעייתי רחלה ז"ל, נזכרתי שבמהלך השבעה הגיעו ארבע עובדות מהמזנון של משרד החינוך. הן סיפרו שרחלה הייתה "הבכירה היחידה שספרה אותנו". ואני אמרתי לילדינו: "עכשיו אמא הייתה מאושרת".
באזכרה, ליד הקבר שלה, נזכרתי בשיר "מבוקש" שכתב אדמיאל קוסמן: "מבוקש דיבור אחד, נקי, נעים וחם שישמש ספסל, מקלט, למישהי קרובה שלי, ילדה-יונה, נפשי שלי, אשר יצאה מן התיבה, לכמה רגעים, בשעות הבוקר, ולא מצאה מאז מנוח לרגלה".
אכן, אין מנוח מאז הסתלקותה.
מי יטיח בפני נתניהו מדי יום שבמשמרת שלו שילמה ישראל את המחיר האיום ביותר?
