דמותו הטרגית של יוסף חיים ברנר ריתקה אליה, מאז נרצח בפרעות יפו של 1921, חוקרים וסופרים רבים, אבל לא זומבים, אותם יצורים חיים-מתים. אמיר חרש יוצק לדרמה הזאת קסם ספרותי. רמז לעלילה מתחולל כבר בעמודים הראשונים, כשהנער הערבי שבא להזהיר את הנצורים בבית ביפו מפני טבח, ננשך על ידי יצורים מפחידים שאינם מבדילים בין דם יהודי לערבי, תרתי משמע. הקורבן הבא הוא בעלת פונדק, שניגשת לאפות לחם לאורחיה ואז רואה לחרדתה נמלים שחורות מתחפרות בגוש הבצק הרוטט. האישה חשה החוצה כשבידה בקבוק של חומצה כדי להדביר את נחילי הנמלים, אבל גם היא ננשכת נשיכת מוות זומבית ומצטרפת, ממש כמו הנער הערבי, ללהקה מעוררת אימה של 14 זומבים שחודרים לבית ומחכים לדם.
גם יוסף לואידור, שבמציאות נרצח בידי הפורעים הערבים כשיצא מהחצר, סופג את הארס. "הם סגורים ואנחנו סגורים", כותב ברנר שבספר, "הם רעבים ואנחנו רעבים, וכאן אין דבר לאכול, אלא אותנו". פרשנות סמויה לסכסוך הקבוע במזרח התיכון? אינני יודע, אבל איזו עברית נפלאה! איזה דמיון! ואיזה כישרון ענק!
אם חששתי שפנטזיה קופצנית תשתלט על הקַדְרוּת של ברנר, הרי שקרה ההפך. הזומבים מתוארים בלשון כל כך עשירה, עד שהשעטנז שרקח אמיר חרש נראה טבעי, סוחף וקולח. הפרשנות שמעניק הרומן לדרמה של ברנר היא לא רק נועזת ואמיצה, אלא מענגת. וכמי שמושיט את כתר פרס ספיר של אשתקד למנצח של השנה, אני חש שאני סוגר מעגל אישי. חסד גדול אירע לי בשנה שעברה, כשזכיתי בשני פרסים נפלאים – פרס ברנר ופרס ספיר. מעניינת העובדה, שהספרים הזוכים של השנתיים האחרונות דנים בפרקים כאובים של ההיסטוריה היהודית. אבל בעוד ספרי "שלושה ימים בקיץ" הולך לאורך התלמים של הצער ומנסה להציב על כרי העשב של ליטא אבן קטנה של זיכרון, "שכול וכישלון וזומבים" ממריא מהעלילה העובדתית אל שמיים ססגוניים. הוא לא שוחט פרות קדושות, אלא מקשט אותן בזהב.
מזל טוב, אמיר חרש!
