• שירי מימון – "חמצן". אחרי יותר משנתיים שבהן המוזיקה הישראלית מוצפת בשירים שרק רוצים "לגעת" – וזה מרגיש יותר כמו לחנוק – "חמצן" של שירי מימון (שכתבו והלחינו צליל קליפי ונדב אהרוני, השניים שכתבו עם יובל רפאל את נציג ישראל לאירוויזיון השנה) בעיקר מוצא את הטון הנכון והחמקמק: בין שיר פופ שנעים להקשיב לו למסר שגם אמור לחלחל ולחזק.
• נוגה בנאי – "החוצה". די בשקט, בוודאי כשלוקחים בחשבון את הייחוס המשפחתי, נוגה בנאי (הבת של מאיר ז"ל ואת שאר העץ תשלימו לבד) הוציאה שיר ראשון, והוא פשוט מצוין: קול טוב ועמוק, כתיבה אינטימית וחשופה והפקה יפהפייה של תמיר מוסקט והדוד אביתר (שגם קשה לפספס את קולות הרקע שלו). חתיכת הצהרה לצאת איתה "החוצה".
• נואה קאהן – The Great Divide. נואה קאהן הוא אחד הכוכבים הגדולים של הקאנטרי-רוק האמריקאי בשנים האחרונות (שמצליח מאוד גם מחוץ לגבולות ארצות-הברית), והשיר החדש שלו מדגים מדוע: סטורי-טלינג ברמה הכי גבוהה של הז'אנר, פזמון סוחף, סאונד אצטדיונים ממכר ולא מנכר. פלז'ר בלי הגילטי.
• פיטר גבריאל – Put The Bucket Down. גם בגיל 75 פיטר גבריאל ממשיך ליצור מוזיקה חדשה ומעניינת. Put The Bucket Down מוצא אותו מפלרטט עם לאונרד כהן אבל גם עם גבריאל של אלבום המופת Up. עד 120 והלאה.
• גלי גבעון – My Girl. הנשק הסודי של הסדרה "כל האימהות משקרות" הוא הפסקול הממזרי והחצוף של גלי גבעון המוכשרת והרבגונית, שמדגימה את הפוטנציאל שגלום בדור של יוצרות ויוצרים שכל המוזיקה אי פעם נמצאת בכף ידם: הם שומעים הכל, לא מוגבלים בכלום. הפסקול כולו זמין בסטרימינג, והוא לא פחות מוצלח מהסדרה.
