מישהו יכול להתחייב בכתוב לליאם קרגולה ומרק גולנקוב, כוכבי הנוער של מכבי חיפה שהכרנו השבוע, שהם הולכים לקבל הזדמנות ראויה בקבוצה הבוגרת - ושמהניצחון המשוגע על ברצלונה לא יישאר בסופו של יום סיפור נחמד לפודקאסט? או חוזה בהפועל כפר-סבא כמו חמזה שיבלי, פעם אחד הכובשים במשחק ההיסטורי ההוא נגד נבחרת ברזיל?
לא, אי-אפשר. ממש לא. כן אפשר להסכים שחלק מהקטלאנים הצעירים, למרות ההדחה מול מכבי חיפה, יגדלו להיות כוכבים בקנה מידה עולמי – לפני הכל כי יעלו לבוגרים של ברצלונה וישחקו עם ימאל, ראפיניה ולבנדובסקי - בניגוד לחיפאים הצעירים שיגדלו אל עתיד לוט בערפל. אל מדיניות שילוב נוער לא אחידה, שמדממת כישרונות בדרך, תלויה בהישגי הבוגרת, ושלכו תדעו איך תיראה בעונה הבאה.
פרויקט הרכש של חלון ההעברות בחיפה, צירוף סדריק דון ושות' - הוא תיקון מתבקש לפתיחת העונה הנוראה ודרך לאפשר לברק בכר לבנות משהו משלו, ולצד זאת זו תוכנית שעלולה להפריע לתהליך מופלא שהחל מחוסר ברירה. כמעין העברת מסר.
למכבי חיפה של השנה קרה הדבר המבורך ביותר שהייתה יכולה לאחל לעצמה. היא קיבלה אפשרות לעצור, לקחת נשימה, ולחשב מסלול מחדש. בזכות אוסף זרים בינוניים, אליפות שהתרחקה מטווח עין, ואובדן זהות - היא פנתה לחפש במקום האחרון שנותר לה, מחלקת הנוער, ומצאה שם את נבות רטנר, אלעד אמיר, ינון פיינגזיכט, נעם שטייפמן, דניאל דרזי. מצאה שורשים.
זה קורה דווקא לבכר, מחליפו בעבר של מסאי דגו, ההוא שביקש לבנות את דור העתיד ונענש. וזה קורה למועדון שלא תמיד ער למה שגדל אצלו בערוגה.
מועדון מספיק חד ומחויב לנוער שלו, ובעל מוכנות לקחת סיכונים, בקיץ 2024 היה משאיר אצלו את ירין לוי ואולי מוותר על הרכישה של איתן אזולאי, כזכור בטרייד עם מאור לוי.
האוהד החיפאי הממוצע שתפגשו בימים אלה, לפני שיתלונן על השפל – הנה למשל מחר משחק עונה, וחיפה לא חלק מהחגיגה - ידבר על הנוער. ויהיה לו אור כזה בעיניים. ניצוץ שמשמעו שבאופק, גם אם ייקח טיפונת, יש תקווה. ושאיזה מדהים שבמקום מגדל הבבל של תחילת העונה, על הדשא רצים ילדים משלנו, בשר מבשרנו.
ולחשוב שעד לפני חודש לא ידענו מי זה נבות רטנר. אלמלא הנפילה בירוק, גם לא היינו זוכים לדעת.
