בימים אלו, ערב המשחק מול הפועל באר-שבע בטרנר וכאשר העונה של בית"ר ירושלים תלויה על חוט השערה, מרחפת איפשהו בין הגשמת הפנטזיה הגדולה שלה לאובדנה המוחלט – שתי תוצאות תיקו רצופות, הדחה מגביע המדינה על ידי קבוצת מרכז טבלה בליגה הלאומית – זה לא הזמן הטוב ביותר להעריך את ההצלחה המסחררת של ברק אברמוב.
הרי בזמן שארבע הקבוצות הגדולות האחרות מחתימות שחקנים בפרופיל גבוה ובסכומים גבוהים לא פחות, ואפילו מכבי נתניה מצרפת בלם ב-700 אלף יורו וקשר עם רזומה מכובד בליגה הצרפתית, בית"ר מחפשת מציאות בבוליביה. זו תזכורת לכך שבהשוואה למיץ' גולדהאר, אדמונד ספרא, יעקב שחר ואלונה ברקת, הכיסים של אברמוב פחות עמוקים משמעותית. מעבר לכך שזו לא בושה להיות פחות עשיר מסלבדור, למעשה זו לא דרך לעלוב באברמוב, אלא להחמיא לו.
זו מהות ההצלחה שלו: היכולת לעשות יותר עם פחות בסביבה שבה אנשים עושים בעיקר פחות עם יותר. אלכימיית הכדורגל והעסקים של אברמוב היא שהפכה את בית"ר בתוך זמן קצר יחסית, בטח ברזולוציה של מועדון שזכה באליפות בפעם האחרונה ב-2008, מחברה של קבע בפלייאוף התחתון לחברה מרכזית במרוץ לתואר.
האם אברמוב זוכה להערכה שהוא ראוי לה? קשה לקבוע. מצד אחד, התוצאות שלו מדברות בעד עצמן: שני גביעים עם בני-יהודה ואחד נוסף עם בית"ר. מצד שני, גם המעשים שלו מדברים בעד עצמם. על רקע היציבות והבעלות ארוכת השנים של שחר, גולדהאר וברקת, אברמוב נדמה לגרסה (אמנם מעודנת) של אלי טביב, שדילג בין מועדונים משל היה החלוץ המרכזי ולא בעל הבית.
אוהדי מכבי ת"א, מכבי חיפה ובאר-שבע הרוויחו את הזכות לישון בשקט בלילה. אוהד בית"ר שיבחר לעצום את העיניים בשלווה עושה זאת על דעתו בלבד. תשאלו את אוהדי בני-יהודה. מי ערב להם שאברמוב לא יתעורר יום אחד על צד שמאל? אין ערובה כזאת, וכנראה שגם אין בה צורך. במועדון האימפולסיבי ביותר, שחי את ההווה יותר מכל אחד אחר, פחות חשוב מה יקרה מחר. עד שאברמוב הגיע, לבית"ר היה רק אתמול.
יותר ממעשי רגליהם של ירדן שועה ועומר אצילי, יותר ממעשי ידיהם של אלמוג כהן וברק יצחקי, בית"ר של העונה (סיפור הצלחה גם אם תסיים בלי הצלחת) היא פרי יצירתו של אברמוב. הוא לא בנה מועדון. הוא החיה אותו. במובנים רבים, זה אפילו יותר קשה.
