בין הדברים שעשו את זהר שביט חוקרת גדולה הייתה היכולת לדלג בין המרכז לשוליים; או, ליתר דיוק, לתפוס את כל שדה התרבות במורכבותו, לשמור על שוליים בשדה ראייתה כאשר דיברה על תופעות או יצירות מז'וריות ולהפך. מצד אחד היא השתתפה בהקמתם של תחומי מחקר שלמים — חקר הפואטיקה של ספרות ילדים, סוציולוגיה של כינון התרבות העברית בארץ ישראל — וחקרה אנשים מרכזיים כמו אליעזר בן יהודה. מצד שני עסקה במוסדות ובדמויות שוליות יותר — כמו כתב העת 'לוח אחיאסף' באחד ממחקריה הראשונים או תרגומי הרומנים של מאדאם דה ז'נליס לעברית בתקופת ההשכלה — באחד המאמרים האחרונים שכתבה בעברית.
ארצה לכתוב כאן על מאמר "סולו" המחקרי הראשון שלה (קדם לו מחקר משותף עם יעקב שביט על ספרות הבלש בעברית), שכותרתו 'חילופי נורמות בתקופת-מעבר בשירה: המעבר משירת ההשכלה דרך חיבת-ציון לשירת התחייה בלוח אחיאסף' ושפורסם בכתב עת 'הספרות' ב-1976. במאמר זה היא עדיין מחפשת את קולה כחוקרת: מצד אחד היא חושפת ששורשי המאמר בעבודת הסמינר שכתבה אצל יוסף האפרתי ב-1974 ומקפידה על דקויות של השיח הפורמליסטי של מוריה, מצד שני כותבת בגוף ראשון רבים כדי לשוות לעצמה סמכות מעבר לדעות קדומות מיזוגיניות על המגדר או הגיל שלה. אבל כבר במאמר ראשוני זה מסומנות השאלות, הכיוונים ודפוסי מחשבה וניתוח שיכתיבו את המהלך המחקרי של עבודתה לעשרות שנים קדימה.
'לוח אחיאסף' נוסד על ידי אגודת 'בני משה' במקביל ועל ידי אותה קבוצת אנשים שהיו אחראים על הקמת 'השילוח' האגדי של אחד העם. בעוד 'השילוח' היה כתב עת סמכותי ואליטיסטי, 'לוח אחיאסף', לדברי שביט, "נועד לשמש מעין 'מערכת-ניקוז' לכל אותן היצירות שלא נמצא להן מקום ב'השילוח'" (עמ' 51). כתב העת הפך לזירה פלורליסטית שמצד אחד מכוונת לקהל עממי יותר ונמנע מפרסום חומרים גבהי-מצח, מצד שני מנסה להחזיק איזשהו רף אסתטי גמיש. שביט מתענגת לצטט את עורך כתב העת בן אביגדור כותב לסופר ש. בן ציון שסיפורו לא טוב מספיק וייכנס לגיליון רק אם לא יימצאו חומרים ראויים יותר עד למועד ההדפסה.
בעוד 'השילוח' הקפיד על אחידות צורנית ואידיאולוגית, 'לוח אחיאסף' היה זירה אקלקטית לשירי אהבה וטבע וניסיונות בוסר של סופרים מתחילים, אך פירסם גם יצירות של כוכבים עולים בשמי התרבות העברית — ביאליק וטשרניחובסקי. שני כתבי העת החלו לצאת במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, תקופת תמורות עומק בתרבות ובפוליטיקה יהודית באימפריה הרוסית. אחרי שהחלומות על שילוב היהודים באימפריה התנפצו לרסיסים בעקבות הפרעות של 1881-1884 וגל חקיקה מגבילה שבא בעקבותיהן, התרבות היהודית בכלל והעברית בפרט חיפשו את כיוון ההתפתחות, את הנרטיב החדש שיאפשר לנסח זהות יהודית מודרנית בת קיימא; שיתווך בין המציאות ההיסטורית העגומה לצורך האנושי בטיפוח כבוד העצמי ובעיצוב האופק הפוליטי בתור יהודים מודרניים. בשנים אלו הספרות העברית הייתה בשלבי המצאתה מחדש כספרות של תנועה לאומית ששמה יהבה על הכמיהה לציון. ומקריאה ב'השילוח' אכן עלה קול אידיאולוגי וקוהרנטי של תרבות לאומית. אבל 'לוח אחיאסף' סיפר סיפור מסוכסך ופוליפוני יותר שזהר שביט תיארה בחדות, כישרון ותשוקה.
כבר במאמר ראשוני זה עולה תפיסתה המורכבת של שביט של תרבות, שתביא בעתיד לכתיבת מחקריה המכוננים ברמה הבינלאומית — ובראשם 'החיים הספרותיים בארץ ישראל, 1910-1933' ו'מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים'. התפיסה הזאת בנויה על כבוד לאדם הקטן — מבוגר וילד, קורא, עורך ויוצר — בין שזה כותב אפיגוני ובין שהוא המשורר הלאומי. היא לא מתכחשת לגדולה ספרותית של יוצרים קאנוניים, אך כותבת מתוך הכרה שיוצרים אלה וכתביהם לא היו יכולים להגיח לעולם, להגיע לקוראים ולזכות במעמדם ללא הקיום של מערכת ענפה של מוסדות ויחידים. אותם אנשי יום-יום נטולי ההילה שיצרו תנאים פיזיים אבל גם מציאות סימבולית של נורמות, דימויים ותמות שהזינו את היוצרים הגדולים והנגישו אותם לקהל. להבדיל מ'השילוח' המונוליטי, שביט מדברת על 'לוח אחיאסף' כעל מעבדת תרבות דינמית ששיקפה את מערכת הספרות בהתגבשותה, שבה שירים ששיקפו את הפואטיקה והתמטיקה של ההשכלה דרו בכפיפה אחת עם היצירות המוקדמות שייצגו את שירת התחייה. בין שתי אלה שביט זיהתה ואפיינה את הקבוצה השלישית — שירת חיבת ציון שיצרה תנאים להופעת סובייקט פואטי של התחייה. במאמרה היא אפיינה את הפואטיקה של שירת חיבת ציון תוך דגש על תפקידה כגשר בין עמדות פואטיות יותר מגובשות שקדמו לה ואלה שבאו אחריה. בין שירת ההשכלה שהתזה האידיאולוגית שלה הניחה תיקון אובייקטיבי של החברה היהודית והיחידים בה, לבין שירת התחייה ששמה דגש על החוויה הסובייקטיבית של המשורר בתור מייצג האומה, שביט זיהתה מצבי ביניים של שירת חיבת ציון. למשל, בין יתר ממצאיה, היא טענה שבעוד שירי ההשכלה קראו להכיר את הטבע ושירי התחייה ראו בטבע את המטונימיה של מצב הנפש שלהם, משוררי חיבת ציון עסקו במפגש קונקרטי עם הטבע כטריגר או כאירוע מחולל לחקר עצמי.
גם באקלים העכשווי, כאשר אנחנו שומעים חדשות לבקרים תלונות טהרניות על היעדר יצירות גדולות בספרות העברית העכשווית, מאמרה הראשון של שביט הוא מופת ודוגמה לתהליך שבו התרבות עובדת, במיוחד בעיתות משבר וארגון מחדש של הנחות יסוד אידיאולוגיות, אתיות ואסתטיות. כשמה שרק אתמול נחשב ליצירה גדולה מפסיק לענות על הצרכים הקיומיים של החברה ועדיין אין אופק ברור לגבי כיוון התפתחותה החומרית והרוחנית, יש ערך אדיר למאמצי אנשים רבים לתווך את ההרגשות, החוויות והסיפורים האישיים שלהם לחברה, לנתבם בערוצים קיימים או מתגבשים של הלשון. במאמר שלה זהר שביט העמידה את המשוררים העלומים כמו אהרן ליבושיצקי או יעקב קוטשר לצד ביאליק וטשרניחובסקי הגדולים. מהלך זה לא פגע ביוקרתם של המשוררים הקאנוניים, אבל העניק כבוד ליוצרים שוליים יותר ששימרו את התשוקה לביטוי העצמי בעברית, שהולידה בסופו של דבר גם את ביאליק. ההומניזם של זהר שביט והעניין העמוק שלה בכל אדם שהוא — הן בין מושאי המחקר שלה והן בתקשורת בין-אישית שלה — היו התנאי הבסיסי שאיפשר את אותה הסתכלות רחבה שלה על התרבות שהולידה את מחקריה הגדולים. לכתה הוא אובדן קשה למשפחתה, תלמידיה ואוהביה, וגם לתרבות הישראלית. •
