לו היה ניתן, הסרט "וידוי" על מתי כספי היה צריך להשתלב בטבעיות בלוח השידורים אמש כחלק מהפרידה מגאון חד-פעמי, שהיה, כדינם של מרבית הגאונים החד-פעמיים, גם אדם מורכב ורב-פנים. במקום, נדמה שמעטים ומעטות בכלל יודעים שקיים מסמך כזה, שביימו דני דותן ודליה מבורך ושהוקרן לראשונה ב-2015 במסגרת פסטיבל דוקאביב ואחר כך בסינמטקים. באותו קיץ הוא אמור היה להיות משודר בערוץ הראשון, אולם אז פנה כספי לבית המשפט בטענה להפרת הסכם מול אחד המפיקים וכן שהגרסה הקיימת של הסרט תגרום לו נזק. בפשרה שהושגה נקבע כי תשע דקות מהסרט יישמטו ממנו או שהוא ייגנז. היוצרים ומפיק אחר של הסרט, שלא היו צד לפשרה, לא הסכימו, ולכן הסרט לא שודר בטלוויזיה ובעצם נשאב לתהום הנשייה.
אפשר בהחלט להבין מדוע כספי לא חש בנוח, שכן הסרט יוצא הדופן הזה צולל לכל פרק ופרק בחייו האישיים הסוערים – מן הסלידה שחש כלפי אביו, דרך סאגת נישואיו ועד לאמונתו הנוצרית. אבל "וידוי" הציג בפעם הראשונה – וגם האחרונה, לפחות עד עתה – את ההסבר הכי רחב ומעמיק לשאלות מרתקות כגון מאין צמח מלחין כה מבריק, עם אילו קשיים נאלץ להתמודד כדי להפוך לנכס צאן ברזל, ובעצם מהו המחיר שאנשים כמוהו משלמים בשל העובדה שהם פשוט לא כמו כולנו. גם ברמה האמנותית, האופן שבו כספי מדבר על הקשר שלו עם אהוד מנור שופך אור על מערכת יחסים שהעניקה לנו מתנות שערכן לא יסולא בפז.
עבור אין-ספור המעריצים והמעריצות של כספי, ואוהבי התרבות הישראלית בכלל, היעדרה של יצירה כה משמעותית מתהליך האבל על לכתו והגעגוע שכבר מורגש כלפיו, הוא החמצה מפוארת. מותר לקוות שבהמשך זה ישתנה.
