מי? פרופ' שולמית לבנברג (56), ראש המעבדה לתאי גזע והנדסת רקמות בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון, היא מומחית בעלת שם עולמי להנדסת איברים ורקמות. נשואה ליהודה, אמא לשישה ילדים וגם סבתא טרייה לשניים, ומתגוררת במועצה האזורית משגב שבגליל התחתון. כמו כן, היא מייסדת שותפה ויועצת מדעית ראשית בחברת הבשר המתורבת "אלף פארמס" (Aleph Farms) ובחברת נוראקסון (Nurexone) להתחדשות של חוט שדרה, שהוקמו על בסיס הטכנולוגיה שהיא פיתחה.
החידוש? ייצרה אוזן מהונדסת ומודפסת במעבדה שלה בטכניון, שתחליף אוזניים שלא התפתחו. "זה אומר להשתמש בחומר ביולוגי כמו קולגן למשל, או בחומר סינתטי שאושר לשימוש ומתפרק או מתמוסס בגוף. את החומרים הללו אנחנו מהנדסים במעבדה בצורה המתאימה, כך שהם יקבלו את המבנה התלת-ממדי המתאים של האוזן, ולתוך זה משלבים את התאים הקיימים בגוף, למשל תאי סחוס, שאנחנו מבודדים מהחולה ומרבים במעבדה. כאשר תאי הסחוס משתלבים עם המצע התלת-ממדי שהינדסנו במעבדה, הסחוס ממשיך להפריש את המטריקס שלו, וכאשר כל המבנה הזה מושתל בגוף, החומר הביולוגי שבעזרתו יצרנו את המבנה התלת-ממדי של האוזן מתפרק, ועם הזמן נותר רק הסחוס הטבעי. הכלים שנותנת לנו ההדפסה הביולוגית שינו את התחום".
מדע בדיוני? "נכון. ואספר לך עוד יותר: במרכז לביו-הדפסה שהקמנו בטכניון יש מגוון מדפסות ביולוגיות בנות כמה ראשים, שבזמן שהן מדפיסות את המבנה התלת-ממדי של המטריקס הזה, הן מדפיסות תוך כדי גם את התאים".
את הפוסט-דוקטורט עשתה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), ושימשה חמש שנים כעמיתת מחקר אצל פרופ' רוברט לנגר, מגדולי החוקרים בהנדסת רקמות. לשניים מחקר משותף שהיווה פריצת דרך ביצירת חלקי רקמה אנושית, והם הצליחו ליצור רקמת שריר מתפקדת מתאי גזע עובריים, שהושתלה בהצלחה בעכברים.
"המחקר שלנו אמור לקרב את הרפואה ליצירת איברים חלופיים לאיברים שנפגעו כתוצאה מטראומה גופנית או ממחלה, והוא בעל חשיבות רבה בתחום הנדסת הרקמות", היא אומרת.
האתגר? "לנסות לחקות את הדרך שבה הרקמות מתארגנות בגוף — במעבדה. יש לזה מבחינתי משמעות רפואית יישומית שהיא לגמרי שליחות, כי אפשר בעזרת המחקר הזה גם לשפר איכות חיים וגם להחליף רקמות פגועות בגוף. זה מאוד קשה, כי צריך למצוא דרך להזין את הרקמה ואת התאים שבה. בגוף זה מתאפשר בעזרת הצנרת של כלי הדם הגדולים והקטנים שמספקים לכל התאים את המזון והחמצן ומזינים את הרקמה. האתגר שלנו הוא איך להנדס רקמה עם כל כלי הדם שתומכים בה, כדי למלא חוסרים בגוף בעקבות תאונות, מלחמות או גידולים סרטניים שבעקבותיהם צריך להוסיף לגוף חתיכות גדולות של רקמה. היום לוקחים חלקי רקמה ממקומות אחרים בגוף, וזה גורם הרבה סבל לחולה. מה שהפיתוחים שלנו מציעים זה לנסות לייצר את הרקמות האלה במעבדה, אבל לא מספיק לדעת לייצר רקמת שריר או שומן או עצם, אלא חייבים שזה יהיה משולב עם כלי הדם — וזה החידוש שהצלחנו לייצר.
"מעבר לכך שהרקמות האלה יכולות למלא חסר — כמו למשל במקרה של כריתת שד, או פגיעה קשה בעצם שלא תוכל להשתקם, או חסר בשריר כתוצאה מתאונה — הראינו גם שאנחנו יכולים לייצר ולהדפיס רקמה רב-שכבתית שיש בה גם שומן וגם שריר. עד עכשיו הדגמנו את זה בבעלי חיים קטנים וגם גדולים, והשאיפה היא להתקדם ולהנדס כלי דם עם רקמות גדולות, שנוכל להדפיס ולגדל במעבדה גם עבור בני אדם".
המסר? "חכמה הדרך מן ההולכים בה, ועל חלומות לא מוותרים. הבנתי שפרקטית אני צריכה להתחיל את המסע המקצועי שלי בלימודי ביולוגיה, אבל בתת-המודע הדחף לשילוב של הנדסה ורפואה ושימוש בכלים ביולוגיים למטרות רפואיות מעולם לא עזב אותי — ואני לא אותו.
"צריך להמשיך לעשות את מה שאת אוהבת, להרגיש לאילו תחומים את נמשכת והם מרתקים ומסקרנים בעינייך, וללכת עם מה שהלב אומר. נשים כיום יכולות לבחור את דרכן ולהחליט האם לבחור בדרך של מחקר ולעשות דוקטורט, האם לעשות פוסט-דוקטורט ולהגיע למשרה אקדמית באוניברסיטה. המסע הזה אפשרי לכולן, רק צריך לבחור ולעשות את זה".
