הזירה ביום הראשון לתחרויות באולימפיאדת החורף במילאנו-קורטינה עברה מהרי הסקי ומשטחי התחרויות ליחידה לטיפול נמרץ בבית חולים בטרוויזו הסמוכה, שם דנו פאנלים טלוויזיונים בפציעה של לינדזי וון אחרי שהתרסקה במורד בשבת. מאות מצלמות חיכו לעדכונים, מומחים רפואיים חיוו את דעתם. אנשי ביטחון צעדו מחוץ לחדר האשפוז. כל הדיבורים בכפר האולימפי ובאתרי התחרויות נסובו סביבה. זו התנהלות שמבהירה מה החשיבות של וון לספורט שלה.
התגובה הראשונה להחלטה של וון להתחרות באולימפיאדה, שמונה ימים לאחר שקרעה את הרצועה הצולבת בברכה, הייתה: "מה, היא פסיכית?" שאלה היפוטית בהתחשב בעובדה שוון, 41, בילתה את מרבית חייה בשעיטה במהירויות מטורפות בעיקולים של מורדות מושלגים.
"מה, היא פסיכית?" זו בדיוק השאלה שנשאלה באוקטובר 2024 כשוון החליטה לחזור להתחרות בסבב העולמי לאחר הפסקה של חמש שנים, לאחר שכל חלק בגופה נשבר ורכיבי הסחוס בברך הימנית שלה הוחלפו בטיטניום. איזו ברירה הייתה לה? היא הרי אמרה שהיא מכורה לריגושים, לאדרנלין, למהירות, להצלחה, לתשומת הלב. היא חזרה, ניצחה, הובילה בדירוג העולמי. הכל היה מוכן לפינאלה.
אז אולי היא פסיכית, אבל היא הרוויחה את הזכות לבחור לגמור את הקריירה שלה על המסלול, עם מדליה או עם רגל שבורה. סנופ דוג חיכה על קו הסיום לבוש סוודר עם דיוקן של וון עליו. איתו חיכו עוד רבים. אחרי 13 שניות וון התרסקה וסבלה משבר מורכב ברגל. בעוד 50 שנה, אף אחד לא יזכור מי ניצח בתחרות, אבל כולם יזכרו, כמו סולן רוק שמת על הבמה, איפה ומתי לינדזי וון סיימה את הקריירה.
