כמו בשיר של הביטלס Money Can't Buy Me Love, כך גם בספורט הכסף לא יכול לקנות אהבה, וגם לא כבוד. זאת אומרת, הוא יכול לעזור - אבל זה לא תמיד מספיק. ארקדי גאידמק שפך בזמנו מיליונים על בית"ר ירושלים בתקווה שזה יקפיץ אותו לראשות עיר הבירה. הכסף סידר לקבוצה שתי אליפויות ושני גביעים, אבל בבחירות לראשות העיר הוא קיבל רק 3.5 אחוזים מהקולות. גאידמק מן הסתם לא ידע שרוב אוהדי בית"ר בכלל לא גרים בירושלים, וגם אלה שכן לא היו משוכנעים שמי שהביא להם שחקני חיזוק איכותיים מחו"ל גם ינקה להם את הרחובות כמו שצריך.
לעופר ינאי אין יומרות להחליף את רון חולדאי בלשכתו ברחוב אבן גבירול 69, אבל גם הוא רוצה כבוד, הערכה ואהבה - אלא שבינתיים כל אלה בורחים ממנו. ינאי לא נראה מראש כמו הבעלים הטיפוסי של ספינת הדגל האדומה, אולי המעוז הסוציאליסטי האחרון במדינה. הוא בוגר ישיבה של בני-עקיבא וחובש כיפה - ועוד שחורה. אבל זה כלום לעומת העימות שלו עם שותפיו לבעלות על הפועל ת"א בכדורסל, האוהדים. כמו גאידמק, גם הוא חשב שהכסף שהוא מזרים למועדון יסלול את דרכו ללבבות שלהם, אבל בינתיים הוא רק תוקע טריז. המעבר להיכל ביד-אליהו כדי להגדיל את ההכנסות וגם ההחתמה של רכבת הזרים שדחקו את השחקנים הישראלים לא עשו טוב ליחסים בין הצדדים.
אלא שינאי לא הסתפק בזה, והוא רצה את אהבת הכדורסל הישראלי כולו. הוא לא מבין איך לו, האיש שמזרים מיליונים לענף, יש פחות השפעה על הנעשה מאשר לכמה פקידים באיגוד ובמינהלת ולשלושה אנשים עם משרוקיות שמגיעים בכל פעם להפריע לו ולקבוצה שלו לכבוש את אירופה. טוב, כבר אמרנו, כסף לא קונה אהבה.
