"מעגל הגיר הקווקזי" מאת ברטולד ברכט מתרחש אי-אז ואי-שם בהרי הקווקז, בתקופה של קריסת שלטון והפיכה אלימה בדוכסות גיאורגית בדיונית. במרכז העלילה עומדת משרתת צעירה וענייה בשם גרוּשה (ג'וי ריגר), שנותרת לבדה עם מישל, יורש העצר, לאחר שאמו, אשת המושל, נמלטת ומפקירה אותו. אחרי ניסיונות כושלים למצוא לו בית, גרושה מחליטה לגדל את הילד בעצמה. כשהשלטון מתבסס מחדש, מתגלה זהותו האמיתית של הילד ונפתח משפט הקובע למי הוא שייך – לגרושה, שגידלה אותו, או לאמו הביולוגית, אשת המושל. את המשפט מנהל אצדק (נורמן עיסא), שופט שתוי, בלתי צפוי וספק מושחת.
ההפקה החדשה של הבימה, בבימוי נועם שמואל ובתרגומו של אלי ביז'אווי, אינה תמיד קלה לעיכול. אורכה (160 דקות) בוודאי לא מתאים לכל אחד, והמערכה האחרונה נוטה להימרח. הבמה נותרת לפרקים סטטית, תנועת השחקנים מצומצמת, וכמה בחירות בימוי גרוטסקיות גולשות לעיתים לאזור המוגזם. ובכל זאת, אחרי שהעין והאוזן מתרגלות לעולם ולשפה שנבראים על הבמה, מתברר שמדובר בהפקה מהנה ומיוחדת, שמצליחה גם להצחיק וגם לעורר מחשבה.
הקסם הגדול של ההפקה נשען על שני גורמים מרכזיים. הראשון הוא התפאורה של מיכאל קרמנקו. באמצעות שני מבנים הניצבים משני צידי הבמה, המסתובבים ומשתנים, ובשילוב ציורי חול שמציירים השחקנים ומוקרנים על גב הבמה, נוצרת שפה בימתית ייחודית ויפה. שלושת המרכיבים הללו מתחילים כטירה, ובהמשך מתגלגלים לשטח פתוח, לבית, לגשר ולבית משפט בתנועות פשוטות ואורגניות. התוצאה היא תפאורה מינימליסטית וברורה, שמצליחה לשרת את הסיפור בלי להכביד עליו או להסיח את הדעת ממנו ועדיין מעוררת השתאות.
הגורם השני הוא הליהוק של ג'וי ריגר לתפקיד גרוּשה. ריגר אולי אינה הזמרת הבולטת ביותר על הבמה, ולעיתים אף נדמה שהיא עלולה להיבלע לצד כריזמה של שחקנים כמו נורמן עיסא (המצוין גם הוא), אבל דווקא הארציות שלה הופכת אותה לבחירה מדויקת בתוך עולם של דמויות גרוטסקיות. היא מצליחה להיות בו-זמנית ילדותית ונחושה, עוצמתית ומצחיקה - דמות שקל להזדהות איתה, וגם להתפעל ממנה.
הביקורת המלאה – בערוץ התרבות של ynet
