קוונטין טרנטינו לא יודע לשחרר. זה חינו הגדול וגם מקור לעצבים עליו. כל מי שיצא להיתקל בספריו, הופעותיו התכופות בתוכניות רשת, וכצופה מן השורה באולמות — זה לגמרי עניין אפשרי בישראל — יודע שהמאסטר מבקר שוב ושוב בסרטים שלו או כאלו שאהב במיוחד, צוחק מכל בדיחה שכתב, דש בכל מהלך עלילתי כאילו מצא תרופה לסרטן. והוא עושה את זה בפאשן.
בהוליווד עלה לכותרות לפני חודשיים כשתקף בבהמיות את השחקן העצמאי פול דאנו רק כי לא אהב הופעה שלו, את התסריט ל"היו זמנים בהוליווד" עיבד לספר כי רצה לדבריו לשמוע את גיבוריו מדברים עוד קצת על סרטים וסדרות שרק הוא זוכר, את "שמונת השנואים" — אחד מסרטיו החלשים — שיחרר לנטפליקס כמיני-סדרה בת ארבעה פרקים, כי יש קללות גזעניות שלא נכנסו לפורמט הסרט.
ועכשיו, קבלו בחזרה בקולנוע את אחד מסרטיו הטובים והמבדרים: "קיל ביל". שובן של קלאסיקות להקרנות מסחריות זה עניין נדיר במחוזותינו, אז אפשר רק לברך על כך ש"להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" עולה כאן השבוע לאקרנים, והוא לגמרי מכוון למעריצים. עם אורך מפלצתי של 275 דקות (4 שעות וחצי), הוא מראש מיועד למי שמוכנים ורוצים להשקיע אחה"צ שלם בידיו של קוונטין, כמו הופעה בלתי נגמרת של זמר אהוב. "סיפור הדמים" (השם באנגלית קולע יותר: The Whole Bloody Affair, הפרשה המדממת כולה) הוא למעשה הלחם של שני חלקי "קיל ביל" מ-2003 ו-2004, על סיפור מסע הנקמה של "הכלה" (אומה תורמן המהממת) בביל שניסה להורגה, והוא אופרה מלאה בצבע ודם.
טרנטינו מבטיח גם "קטעים נוספים שלא נכנסו לשני הסרטים המקוריים" — שאגב מראש נכתבו כפרק אחד והתנפחו תוך כדי כתיבה לאורך שהכריח לפצלם. אז אפשר לקבוע שקוונטין מחזיר עטרה ליושנה ומציג את הסרטים כפי שאולי רצה שיראו אותם לפני 20 שנה פלוס. והאמת? הגרסה שעולה כעת הייתה מוכנה כבר ב-2006, הוצגה אז בקאן, ומשוחררת רק עכשיו כי קוונטין השיג מחדש את הזכויות על סרטו ומציג אותו איך שהוא היה רוצה. אז נכון, אין כאן גילויים מרעישים ואין שום חובה לראות סרט שאת המרתון שלו אפשר תכלס לעשות בבית. ובכל זאת, על מסך גדול זה כל כך יותר מספק ומותיר תחושה של פריט לאספנים. וקוונטין, בסוף, הוא אספן הקולנוע המושלם, שמנסה להדביק את העולם באהבה שלו לסרטים, קודם כל של עצמו. לרוב הוא מצליח.
