הסגל של ברצלונה, במיוחד החלק הקדמי שלו, הוא הגרסה הספורטיבית לחלום אירוטי. השוער וההגנה תמיד ניצבים שם. יש שלושה באמצע. דה יונג ופדרי אלו הבאנקרים. מי השלישי? פרמין לופס? אולמו, אחד הכוכבים הגדולים של הנבחרת שזכתה ביורו האחרון? אומרים שברנאל זה סוג של של בוסקטס על ספידים. בן 18. מזל שגאבי עוד פצוע. וזו החוליה הקלה.
נשארו השלושה למעלה. ימאל וראפיניה אלו הבאנקרים. ומי לידם? לבנדובסקי? מכונת השערים פראן טורס? אומרים שברדגג'י מתפתח. הוא רק בן 20. מזל שרשפורד מסתפק בתפקיד שלו מהספסל. ברצלונה יכולה ללכת עמוק לספסל ולא לאבד מילימטר מהיכולות שלה. אם מסתכלים על הגילים של שני המערכים הללו, חוץ מלבנדובסקי, כל האחרים נמצאים בשנים של שיא הכושר שלהם. לאחרים יש עוד זמן לצמוח. המפלצת הזו רק אמורה לגדול.
המאמן האנזי פליק מחזיק בכמה שרביטים כדי לנצח על התזמורת הזו: השרביט הטקטי, עם לחץ גבוה ובלתי פוסק, שרביט שילוב הצעירים מאקדמיית הנוער של המועדון, ושרביט ההחייאה לשחקנים שנראו כבר אבודים, כמו ראפיניה, ורשפורד השנה. בגלל התנהלות כספית מרושלת בעבר, ברצלונה משחקת משחק כלכלי אחר מאשר סיטי, באיירן וריאל, המתחרות העיקריות שלה. ברצלונה היא פנטזיה מציאותית ויש לקוות שהיא תזכה בתואר. למי שמפקפק כדאי להיזכר בחוויה הספורטיבית האלוהית של שני חצאי הגמר בשנה שעברה נגד אינטר.
