תקציב 2026 עדיין בסימן שאלה אחרי הדיונים עליו ועל שורת החוקים הנלווים אליו והמקובצים תחת הכותרת "חוק ההסדרים". המשלחת של קרן המטבע הבינלאומית שביקרה זה עתה בארץ לא התלהבה ממנו וכצפוי ראתה בו את הרע במיעוטו. מה שהטריד במיוחד את כלכלני הקרן הייתה הפרספקטיבה: הגידול החזוי בתקציבי הביטחון (גם בלי חידוש המלחמה; חידושה, מזהירה במפורש קרן המטבע בקטע מיוחד בסקירתה, יגבה מהמשק מחירים כבדים ביותר) עשוי "ללחוץ על הממשלה לכיוון של קיצוצים בתקציבים חברתיים אזרחיים, אף שהם נמוכים יחסית למדינות בנות השוואה ב-OECD". כחלופה ממליצה קרן המטבע הבינלאומית להגדיל משמעותית את נטל המסים על אזרחי ישראל, ממס הכנסה עד מס ערך המוסף. ההמלצה, כמובן, לא משתקפת בהצעת התקציב לשנת הבחירות. גם בחוק ההסדרים הרזה לא נמצא מקום לרפורמות חברתיות משמעותיות, כן נמצא מקום להגבלת השימוש במזומן. בשורה זו לא.
הפוליטיקאים אשמים? התשובה הרווחת בדעת הקהל הביקורתית בארץ היא שכן, בטח, הפוליטיקאים מקלקלים הכל. "לא מדויק", אומרים עמית בן-צור, ראש "פורום ארלוזורוב", המכון לקידום כלכלה הוגנת וד"ר רונן מנדלקרן, חוקר בכיר בפורום וחבר סגל בית הספר למדעי מדינה באוניברסיטת ת"א. השניים השלימו זה עתה מחקר מקיף ומעמיק על העקרונות שלפיהם הוכנו במאה ה-21 תקציבי המדינה ומסקנותיהם החריגות ראויות לתשומת לבה של קהיליית הכלכלנים. "מדינת ישראל", הם אומרים, "אכן סובלת מתקציבים חברתיים נמוכים מדי, דרמטית נמוכים מדי, ואכן נהוג להאשים בכך את הפוליטיקאים. אבל אל לנו להתעלם מההשפעה של ההמלצות החוזרות ונשנות של הדרגים המקצועיים במשרד האוצר שהובילו לאישור כללים תקציביים שאומנם הקטינו – עד המלחמה – את הגירעון ואת היחס בין החוב הממשלתי לתוצר המקומי, אך במקביל פגעו ביכולתה של המדינה לקדם, להגדיל ולעגן את ההשקעות ביעדים חברתיים, סביבתיים ואזרחיים".
"המשבר הכלכלי-חברתי הבא", מזהיר בן-צור, "עשוי לכן להתפרץ לאו דווקא בגלל הגירעון אלא בגלל ההזנחה המתמשכת בהשקעות חברתיות חיוניות שהחמירה בשלוש השנים האחרונות. הזנחה השוחקת את בסיסו של הנס הכלכלי הישראלי לדורותיו".
והתוצאה?
"כתוצאה מתת-השקעה בתשתיות האזרחיות לאורכן ולרוחבן, הכלכלה הישראלית לא צומחת במלוא היכולות שלה, נוצרו חוסרים עמוקים בתחומי החינוך, הבריאות, התחבורה, הרווחה והתעסוקה ופריון העבודה, והייצור מפגר בעשרות אחוזים אחר מדיניות אירופיות מפותחות הדומות לנו. הציבור חש על בשרו את המחסור בכל אשר יפנה ומגיב באי-אמון גובר בממשלה".
שורש הבעיה, מדגיש בן-צור, הוא בתפיסה לפיה חובה על הדרג המקצועי להגביל את התיאבון להוצאה של שרי הממשלה ולהכניסו לנתיב של ריסון מתמשך, בלי לקבוע במקביל יעדים כמותיים ברורים וארוכי טווח לתקציבים חברתיים. במחקר המצוטט נסקרת החקיקה הענפה והייחודית המגבילה את תקרת ההוצאה הציבורית ואת גובה הגירעון כפועל יוצא מהשאיפה לרדת ליחס נמוך בין החוב הממשלתי לתוצר מקומי. "הסדרים אלו", אומר בן-צור, "כל אחד לחוד וכולם ביחד, נקבעו תוך התעלמות מצרכיה החיוניים החברה הישראלית שהתרחקה ברוב המדדים מהמודל של מדינת רווחה מודרנית".
אבל בשנים 2003 עד 2023 התרחש צמצום משמעותי בתקציבי הביטחון. לאן הלך הכסף שהתפנה?
"הלך לצמצום יחסי של החוב הציבורי ולא למימון השקעות בתשתיות, בחברה וברווחה. כך הגענו ערב המלחמה למצב של מחסור בכ-200 מיליארד שקל בתקציבים אזרחיים".
התמונה, הוא מזהיר, עלולה להחמיר בשנים הקרובות, לאור הצרכים המתגברים של מערכת הביטחון. מכך בדיוק מזהירה אותנו קרן המטבע הבינלאומית.
בלי תנאים
לפי נתונים הכלולים במחקר של פורום ארלוזורוב, המקורב להסתדרות הכללית, ההוצאה הציבורית האזרחית בישראל נעה סביב שליש מהתוצר המקומי השנתי, לעומת מעל ל-40% בממוצע של מדינות OECD. "ההפרש", אומר בן-צור,"שווה ל-160 מיליארד שקל בשנה, כל שנה, והוא משקף שינוי עקרוני שחל באסטרטגיה הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל שבמסגרתו חלה הפחתה עמוקה ומתמשכת בהוצאה הציבורית האזרחית".
המספרים זועקים. הנה הם בקצרה:
תקציבי מערכת הבריאות נמוכים בכ-30 מיליארד שקל בשנה מהסכומים הנחוצים לעדכון סל הבריאות, לעידוד לימודי רפואה ומקצועות קרובים (כדי לצמצם בהדרגה מחסור של 3,000 רופאים ו-30,000 אחיות ואחים) ולהקלה על נטל הוצאות הבריאות מכיס האזרח.
בחינוך בולט מחסור חריף במורים ומורות בכל השלבים, מגני ילדים ועד סיום התיכון, מחסור שמקורו - לדעת החוקרים - במשכורות התחלתיות נמוכות מדי ותנאי לימוד פיזיים מדורדרים. מצבן של מערכות החינוך במגזר הערבי והחרדי קשה במיוחד. כדי להתגבר – להתחיל להתגבר – על חוסרים אלו נדרש להגדיל את תקציב החינוך ב-35 מיליארד שקל בשנה.
בין 7 ל-10 מיליארד שקל חסרים בתקציבי הכשרה מקצועית ותעסוקה, כדי להשוותם למקובל ב-OECD. רק ארה"ב מוציאה נתח תקציבי פחות מישראל על הכשרות תעסוקתיות ומקצועיות, למרות שלפי נתונים השוואתיים אמינים, רמת המיומנות של ישראלים מבוגרים נמוכה בשיעור ניכר מהמדינות המפותחות והדבר "פוגע ובכושר ההשתכרות ומגביר את יוקר המחיה".
הקמצנות הידועה בהשקעות בתחבורה בכלל ובתחבורה ציבורית בפרט (את מיזם המטרו, למשל, אפשר היה להתחיל לפני עשר שנים לפחות, במקום קווי הרכבת הקלה, ולממן אותו באשראי בריבית אפסית) מוצאת ביטוי קולע במספר אחר המובא במחקרם של בן-צור ומנדלקרן: ההשקעה הממוצעת השנתית לתושב בתחבורה ציבורית באירופה גבוהה מ-15,000 דולר, לעומת 2,000 דולר בלבד בישראל – למרות הגידול המהיר יותר של אוכלוסיית ישראל. לא מפתיע לכן שרק עשירית (!) מסך הנסיעות בארץ מתבצעת בתחבורה ציבורית, לעומת 40% במדינות OECD ושצפיפות בדרכים במרכז המדינה היא מן הגבוהות בעולם.
כבר לפני חמש שנים אמדו כלכלנים ממכון אהרון באוניברסיטת רייכמן את המחסור ב"הון תשתיות התחבורה" בישראל ברבע טריליון שקל. סביר, מוסיף בן-צור, שהמחסור מאז התרחב בעוד עשרות מיליארדים, וימשיך להתרחב. קו המטרו הראשון לא ייסע לפני 2040.
לתמונה עגומה זו נוספות ההזנחה בדיור הציבורי, בהתמודדות עם משבר האקלים, בטיפול בפסולת ובמניעת זיהומי אוויר, קרקע ומים.
איך הגענו למחדלים כאלה?
"הגענו לכך משום שבהכנת התקציבי המדינה ניתנה בכורה בלעדית, או כמעט בלעדית, להקטנת היחס בין החוב הציבורי לתוצר המקומי בלי שנקבעו גם התחייבויות ארוכות טווח לתקציבים אזרחיים בתחומים המשפיעים מיידית על חיינו. זהו מחדל מתמשך חמור, משום שאין כלכלן החולק על כך שהיעדר השקעה חברתית בהווה יגדיל את העומסים העתידיים על המשק וישחוק את בסיס הצמיחה".
"שלא תטעה", אומר בן-צור, "אנחנו חלילה לא מציעים הפקרות תקציבית, אנחנו כן מציעים 16 חלופות אחראיות למדיניות הקיימת, מדורגות לפי קריטריונים כלכליים, חברתיים, ביצועיים ודמוקרטיים". ביניהן מונים מנדלקרן ובן-צור את המעבר מביסוס מגבלת התקציב השנתית על גובה החוב הממשלתי לביסוסה על שווי נטו של כלל נכסי המגזר הציבורי (שווי שתי חברות ממשלתיות, תעשייה אווירית ורפאל, עשוי להגיע ביחד ל-400 עד 500 מיליארד שקל – שליש מהחוב הממשלתי המקומי), או על הריבית שהממשלה תשלם על הגדלת חובותיה – "עלות גיוס החוב". את השמירה על ההיקף הרצוי של ההשקעות בתשתיות חברתיות-אזרחיות כמו תחבורה וחינוך הם ממליצים להפקיד בידי מועצת מומחים, הקרויה לעתים "מועצה תקציבית", שתעקוב אחרי מימושן ולא תאפשר הפקרתן לקיצוצים. בלית-ברירה היא תציע גם העלאות מסים. "במקביל צריך לחייב את הממשלה לפרט בהצעת התקציב השנתית איך היא מתקדמת במימוש היעדים החברתיים-אזרחיים".
כמו למשל בכמה יירדו בשנת התקציב תאונות הדרכים, הזיהומים בבתי חולים והצפיפות בכיתות הלימוד?
"נכון. רק כך תשוקם אמינותה של הממשלה כאחראית לרווחת התושבים עכשיו ובעתיד".
אמינות שהיא כעת על הרצפה.
