שגרת סיפוח / הביטוי "ימין על מלא" הפך לבדיחה טרגית בעקבות שרשרת כישלונות ובראשם טבח 7 באוקטובר. אבל לפחות בנושא אחד, יש לציין ביושר שהממשלה הימנית בתולדות המדינה הבטיחה וממשיכה לקיים ביעילות ובנחרצות: עוד ועוד החלטות עקרוניות ומעשים בשטח משחררים את מפעל ההתנחלויות מכבלים וחסמים שהיו שם לאורך שנים, בהינתן שמדובר בתסבוכת מוסרית, משפטית ובינלאומית. הנושא הזה מעניין את רוב הציבור בערך כמו אולימפיאדת החורף, ובינתיים שר הביטחון והשר במשרד הביטחון מחליקים יחדיו בהרמוניה שקשה למצוא אפילו על משטחי הקרח במילאנו, כל הדרך לסיפוח דה פקטו.
"נמשיך להרוג את רעיון המדינה הפלסטינית", התגאה בצלאל סמוטריץ' בהודעה המשותפת עם ישראל כ"ץ, שיצאה בעקבות החלטת הקבינט שעסקה בהרחבת סמכויות בנייה ואכיפה בשטחים וגררה גינויים ממדינות ערב ואירופה. אפילו בארה"ב נמסרה הסתייגות בשם "גורם בבית הלבן", שכידוע לא מאכלס את ממשלו של ברק אובמה. הדבר היחיד שמטריד את סמוטריץ' בכל זה הוא האירוניה המרירה: הנה, בנושא אחד הוא מגשים חלומות רטובים של הבוחרים והבוחרות שלו, ועדיין זה לא מספיק כדי לטפס מעל אחוז החסימה ברוב הסקרים. הוא "הורג את רעיון המדינה הפלסטינית" ובתמורה בן גביר ואחרים בימין הורגים לו את המפלגה.
ובתוך כל זה, מעניין שסמוטריץ' בוחר לומר שהמטרה היא "להרוג את רעיון המדינה הפלסטינית". ראשית, יש פלסטינים שישמחו לתת לו לבצע את זממו תמורת מדינה אחת מהים ועד הירדן שתבחר בין שוויון זכויות לאפרטהייד. בנוסף, כפי שהובהר בזמן ההבטחות הבומבסטיות בנוגע לחמאס, "רעיון" הוא דבר שקשה מאוד "להרוג". יש הטוענים שאף בלתי אפשרי. ניתן בהחלט לומר, שהממשלה בכלל וסמוטריץ' בפרט מתאמצים – וכאמור מצליחים מעל ומעבר למשוער – להרוג את פתרון שתי המדינות או כל אפשרות להסדר מדיני כזה או אחר. גם את הרשות הפלסטינית אפשר "להרוג". אבל ה"רעיון"? אם לשפוט מההיסטוריה של עמים כאלה ואחרים, הוא מסוגל לשרוד הרבה מאוד דברים. אפילו את בצלאל סמוטריץ'.
לא ידעתי שתברח / במותו לא ציווה לנו מתי כספי ז"ל שום דבר – הוא לא היה ממש הטיפוס – אבל הוא בהחלט הזכיר שישראל יודעת להרכין ראש כשכוכב אחד נופל: שערי עיתונים, פתיחת מהדורות, משדרי רדיו, חילופי ווטסאפים, אפילו סיפורי "המנוח ואני" – והכל תוך כדי תקופה מתוחה ועצבנית. כשאמן משפיע ויוצא דופן מסתלק, הבכי הוא לא רק עליו אלא על מה שהיה, אבל איתו מגיעה גם תחושה של הכרת תודה וגם איזושהי נחמה בכך שהקולקטיב מבין את גודל האירוע: כלומר, לא הכל הוא רק שלושת הכ"פים (כסף, כוח וכבוד). לפעמים יש גם מקום לשלושת המ"מים: מנגינות, מילים ומטען רוחני.
מלבד, ממש מפתיע, בעולם של ראש הממשלה. מעבר לקטנוניות, הזלזול בצערם של המונים וחוסר היכולת להבין שיש דברים שהם קצת מעבר לחשבונות אישיים, ההתעלמות של בנימין נתניהו מהסתלקותו של ענק כמו כספי מעידה בעיקר על כישלונו הצורב. אחרי כל השנים האלה בהנהגת המדינה, תוך ניסיון להצטייר בעשור האחרון כ"אבי האומה", בנימין נתניהו באמת לא מסוגל אפילו לדרוך מחוץ למרחבים הכי סטריליים. דווקא הוא, שמתואר על ידי חסידיו כ"ענק בין גמדים", מתנהג כמו ההפך הגמור: מסתתר, נמנע, עוצם עיניים.
זהו כישלון אפילו שההתעלמות מכספי לא תגרע מהאהבה לנתניהו בקרב תומכיו (זה לא קרה בחסות תקלות חמורות בהרבה): מי שבאמת מביט במראה ורואה שם אישיות בעלת שיעור קומה היסטורי, מרגיש מספיק חזק כדי לקיים לפחות מראית עין של הסתכלות רחבה ועניינית, כזאת שמכירה בקיומו של עולם שלא מתחיל ונגמר ב"הוא משלנו / לא משלנו" (ובמקרה של כספי, להבדיל מיהונתן גפן ז"ל למשל, אפשר לחשוב מה כבר היה שם, קרא לו "דיקטטור" בתקופת הקורונה, ביג דיל).
יש מי שיראה בכך סתם עוד יום במפעל של "ראש ממשלת הבייס". ובכן, חוץ מזה שהטענה מעליבה את ה"בייס", כאילו ש"הנה הנה" ו"ברית עולם" לא נגעו בנימי נפשו, היא מפספסת את הפואנטה: ב-2013 נתניהו הגיע לכיכר כדי להיפרד מאריק איינשטיין ז"ל. ב-2026 אין בכוחו להוציא פקקטע-ציוץ על מתי כספי. כמו נח בשיר שכתב יורם טהרלב ז"ל, הוא שומע את הקולות שאומרים "תן לנו לצאת ולחזור לבית / כי כבר נמאסנו זה על זה". הוא נותר תקוע ומבוהל בתיבה, ומקווה שהמבול לא ייגמר לעולם.
אבד בדיעבד / סביר להניח שבמהלך 84 שנותיו זכה אהוד ברק לחגוג ימי הולדת שמחים יותר מזה שצוין אתמול, כשברקע הנשורת הגרעינית של קשריו עם ג'פרי אפשטיין: האירוחים בדירה בניו-יורק (עם האינטרנט הלא-מספיק מהיר), הדיבור האגבי בשאלה גזענית במהותה, איזו עלייה טובה ליהודים ואיזו לא, ההערות המיזוגיניות, ובכלל הסיאוב שנובע מעצם העובדה שברק נותר בקשר עם עבריין שהורשע בשידול נערה לזנות.
אבל מה שמדהים באמת הוא שברק מסתובב בכל השנים האלה במרחבי ההשפעה הרבים השמורים לאדם במעמדו (ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל וכו') ומשמיע עמדות ברורות ונחרצות, בידיעה שכל עולם התוכן המבחיל הזה בכל זאת קיים איפשהו. תנועת מי טו, למשל, נוסדה באוקטובר 2017 בעקבות התחקיר שחשף את מעלליו של הארווי ויינסטיין ויצר מומנטום אדיר לחשיפת טורפים מיניים. האפקט היה מדהים בעוצמתו. על ברק הוא פסח, שכן הקשר לאפשטיין נמשך: לפי תכתובת המיילים, שפורסמה ב"הארץ", רעייתו של ברק הודיעה ביוני 2019 שבכוונתם להגיע לדירה ב-21 בחודש. שבועיים אחר כך אפשטיין נעצר.
"ברק מצר כמובן בדיעבד על עצם הקשר עם אפשטיין", נמסר בתגובה מטעמו. אלא שזה בדיוק העניין: כמה רחוק הולך ה"בדיעבד" הזה? מתי הוא התחיל? מה בדיוק גרם לו? גם ככה, כפי שבוודאי ברור לאיש מבריק כמוהו, מדובר בחוכמה קטנה מאוד.
בשלוש מילים/ נרשם בפרוטוקול - אחראי.
משפט בשבוע: "לא היה רק טבח, היה גם טבח... זיכרון בונה חוסן" (נציג משרד רוה"מ מסביר בוועדת החינוך את ההחלטה להסיר את המילה "טבח" משם הצעת החוק להנצחת טבח 7 באוקטובר. אולי שיתחיל בלבנות את ניר עוז)
אי של שפיות / דודו טסה, אמן שמסוגל לכתוב שלושה אלבומים בזמן שלוקח לכם לצחצח שיניים, היה צריך למצוא אי יווני כדי להפריד את המהות מהרעש של השנתיים האחרונות. הוא חזר עם אלבום שאמנם קוראים לו "אי", אבל מי שיקשיב לו ירגיש הרבה פחות בודד.
