ילדים עם שיתוק מוחין גדלים בעולם שבו המראה כמעט אף פעם לא משקף להם מודל לחיקוי. במובן הזה, מארק מליאר עשה היסטוריה: הוא אחד הספורטאים הראשונים עם מגבלה פיזית שהצליח להגיע למאות אלפים, אולי למיליונים. גם אם ביום-יום שלו הוא לא תמיד מרגיש את גלי האהבה האלו, עבור משפחות רבות הוא הפך למגדלור.
הורים לילדים עם מוגבלות מגששים לעיתים קרובות באפלה, מנסים למצוא שברי תקווה בין טיפול פיזיותרפיה אחד למשנהו. מספיקה פעם אחת שהם קראו על מארק, רגע אחד שבו ראו אותו על הפודיום עם מדליה על הצוואר - וזה נותן להם אוויר לנשימה לזמן רב.
קיים נרטיב שחוק שבו אנשים עם מוגבלות "מעוררים השראה" עבור הציבור הכללי רק מעצם קיומם. בואו נשים את הקלפים על השולחן: אין דבר שאנחנו שונאים יותר מזה. אנחנו בסך הכל חיים את חיינו, עושים את מה שכולם עושים. אבל כשמדובר בילדים, הכללים משתנים. מליאר אולי עדיין לא מעכל זאת, וייתכן שיחלפו שנים עד שיבין כמה אנשים הוא טילטל ושינה בצורה דרמטית.
אחד השינויים המבורכים ביותר בשנים האחרונות הוא המהפך בגישה הציבורית כלפי המשחקים הפראלימפיים. בזכות הרשתות החברתיות, העולם גילה את היופי והעוצמה שבספורט הזה. כשרואים שחיין שמוצא דרך יצירתית לשחות, או קשתית שיורה בעזרת רגליה, הציבור מבין שזהו הישג אדיר, לא פחות משבירת שיא ב-100 מטר באולימפיאדה הרגילה. ייאמר גם לזכות מארגני המשחקים שהם ידעו איך למכור אותם לציבור הכללי, ומתברר שיש לסחורה הזאת המון קונים. הרייטינג עולה, והתחרות נהייתה קשה ומעניינת יותר.
ההכרה הזו חילחלה גם לרשויות, שהחלו להשקיע משאבים. כשאני הייתי ילד, האופציה להיות ספורטאי תחרותי בכלל לא חלפה במוחי; ספורט עבורנו נתפס ככלי טיפולי, שיקומי, משהו שעושים כדי "לשפר טווחים". היום, ילד נכה יודע שיש לו מסלול. הוא יודע שיום אחד, אם יתמיד ויילחם, הוא יוכל לעמוד על הפודיום.
השינוי התודעתי הזה הוא לא פחות ממהפכני. הוא מעניק לילדים האלו את הזכות לחלום בגדול. הם לא יהיו חולים שזקוקים לריפוי, הם אלופים שצריכים לעלות על המגרש. מארק מליאר הראה שיש דרך אחרת לחלוטין להסתכל על הדבר הזה שנקרא "שיתוק מוחין". זאת מורשת אדירה שתהדהד שנים רבות אצל ציבור מאוד מסוים שהיה זקוק לו כמו שגות'אם צריכה את באטמן.
