לא ניתן להגזים בתיאור הדרמטי של השבועות האחרונים במזרח התיכון. בין שתתרחש מתקפה על איראן ובין שייחתם הסכם בינה לבין ארצות-הברית, מאזן הכוחות והארכיטקטורה האזורית שהתערערו מן היסוד מאז 7 באוקטובר צפויים להשתנות בקרוב עוד יותר.
ביקור נתניהו בוושינגטון נועד להבטיח את האינטרסים הישראליים נוכח חוסר הוודאות שבין מלחמה להסכם. נראה שנמשך הניסיון לדחוק בטראמפ לצאת למתקפה, אך במקביל גם לוודא שאם מקודם הסכם הוא לא יתמקד רק בגרעין, אלא יכלול גם עיסוק בטילים הבליסטיים ובמערך ה"פרוקסיז" של המשטר האיסלאמי. בתום הפגישה שלשום פירסם טראמפ הודעה ובה הדגיש כי הוא דבק בערוץ הדיאלוג וכי אם זה ייכשל ישקול חלופות - במשתמע צבאיות. המחאה בתוך איראן - העילה לכל האירוע - לא מוצאת מקום בולט בדיון שמתנהל כרגע.
2 צפייה בגלריה
המשלחת האיראנית בהובלת עראקצ'י, השבוע במוסקאט. הארסנל הבליסטי הוא קלף מרכזי לשרידות | צילום: איי-אף-פי,
(-, AFP)
תחילת הדיאלוג (שני סבבים עד כה) מפחיתה במעט את החרדה שאחזה בשלטון בטהרן בשיא המחאה כשטראמפ הבטיח ש"העזרה בדרך", אבל התחושה הכללית היא עדיין של שפל חסר תקדים: התלכדות איומים מבית ומחוץ, וכל זאת כשכוחו הצבאי של המשטר מוגבל בשל הפגיעה שספג במבצע "עם כלביא" והתפוררות ציר ההתנגדות. לצורך שימור השרידות מפגין המשטר את מיומנות התמרון הוותיקה שלו: מנהל משא ומתן תוך הפגנת גישה חיובית לכאורה ("אנו רואים במו"מ הזדמנות חשובה לפתרון מאוזן של נושא הגרעין", הכריז השבוע הנשיא האיראני פזשכיאן); אך מנגד משדר הרתעה, בדגש על הצתת מלחמה כלל-אזורית. כל זאת תוך חשד עמוק שהשיח הנוכחי הוא הונאה לקראת מהלומה מפתיעה, בדיוק כפי שהיה ערב "עם כלביא", ושגם אם יגובש הסכם טראמפ לא מתכוון להסיר את הסנקציות שגרמו לתסיסה הפנימית האחרונה.
בצמרת בטהרן ניכרת דילמה חריפה. האינטרס המרכזי הוא שרידות, אבל עולה השאלה מה מאיים יותר: נכונות לוויתורים שאולי תאפשר להסיר את איום התקיפה האמריקאית - גישה שבה מצדד הנשיא - אך עלולה להצטייר כחולשה, ובכך ללבות את התסיסה מבית או לערער את הנחישות והלכידות של תומכי המשטר; או מנגד - לספוג מתקפה אמריקאית שאמנם תסב נזק כבד, אך לא בהכרח תביא לקץ המשטר - עמדה שבה דבק המנהיג חמינאי, ולפחות כרגע נראית דומיננטית.
*
בנושא הגרעין עשויה איראן להפגין גמישות מסוימת נוכח העובדה כי תוכניתה נפגעה קשות וברור שאין לה נשק גרעיני או אף יכולת לבסס מעמד של מדינת סף. רעיונות כמו העברת 440 ק"ג האורניום המועשר לרמה של 60 אחוז מחוץ לאיראן והקפאת ההעשרה (שבין כה וכה לא מתבצעת כעת) עשויים להתקבל בטהרן, אם הדבר ייעשה "באופן מכובד", שלא שולל עקרונית את זכותה להעשרה. מנגד, מסתמן פער בנושא הטילים הבליסטיים שהוכחו ככלי אסטרטגי ראשון במעלה לאחר שנפגעו אנושות יתר המערכים הצבאיים ומחנה ההתנגדות. הארסנל שנתפס כרגע כקלף המרכזי לשרידות שוקם וחוזק לאחר העימות, וסביר שטהרן תפגין בנושא נוקשות.
"באיראן עצמה התחושות קשות מאוד ובשיח הציבורי מוטחת כלפי טראמפ המילה 'בגידה'. רבים טוענים: 'אתה הבטחת שהעזרה בדרך ועשרות אלפים נטבחו, וכל זה כדי שתנהל מו"מ עם הרוצחים שלנו על עסקת גרעין טובה יותר?' עצם המו"מ נתפס כמתן לגיטימציה למשטר וכמהלך שיאפשר את שרידותו", מסבירה ד"ר תמר גינדין-עילם, מומחית לאיראן. "עם זאת, ברור שהאנרגיה המהפכנית לא נעלמה ושהתפרצות נוספת היא עניין של זמן. יש כמובן רתיעה בגלל הברוטליות שהפגין המשטר, אבל יש גם תעוזה ותחושה של 'עכשיו או לעולם לא'. ציון יום ה-40 לדיכוי בתחילת השבוע הבא עשוי להיות הזדמנות להתפרצות ספונטנית". אותה אנרגיה אצורה השתקפה ביום המהפכה ה-47 שצוין השבוע: בסרטונים שהועלו לרשת נראו זיקוקי דינור בשמי טהרן ונשמעות קריאות "אללה הוא אכבר" מהמסגדים, אבל ברקע נראים המונים שואגים מהמרפסות "מוות לחמינאי".
למשטר ברור כי פוטנציאל ההתפרצות גבוה ולכן הוא החל בתגובת-נגד, אך זהירה יחסית: גל מעצרים של ראשי המחנה הרפורמיסטי, תוך הימנעות מהוצאות המוניות להורג כדי שלא לעורר את זעמו של טראמפ. "בעקבות הדיכוי חסר התקדים נשמעים אמנם קולות במחנה הרפורמיסטי שטוענים שאין עוד טעם לדבר על שינוי בתוך הסדר הקיים אלא לנקוט מהלכים דרמטיים של הרחקת המנהיג וקיום משאל עם ובחירות, אבל רבים דבקים באמירה ולפיה נדרשת רפורמה ולא מהפכה", מסביר בשיחה פרופ' מאיר ליטבק, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א, ומוסיף, "פרופ' סאדק זיבאקלאם, אינטלקטואל רפורמיסטי בולט, מספק דוגמה קולעת לכך: בשבועות האחרונים הוא טוען שחייבים להגיע לשינוי בהדרגה ולא במהפכה, בוודאי שלא באמצעות אלימות".
*
המתרחש בצד האמריקאי מתעתע במידה רבה. לכאורה יש מגוון קולות ויש התלבטויות, אבל לא ברור אם אלה אותנטיים או חלק ממסך עשן שנועד להונות את האיראנים. בהקשר הזה בולטים הדיווחים כי וויטקוף וקושנר שואפים לקדם דיאלוג עם איראן תוך התמקדות בגרעין וגישה מקילה בשאר הסוגיות. לפי דיווחים בתקשורת, זו הגישה שנתניהו נאבק בה במגעיו עם טראמפ, שכבר הבהיר בראיון השבוע כי "הוא מעדיף הסכם, אבל כזה שיפרק את האיראנים מגרעין ומטילים". מנגד, ממשיכים האמריקאים לצבור כוחות באזור, ומעבר ל"ארמדה היפהפייה" שנבנתה סביב נושאת המטוסים "לינקולן", מדווח על אפשרות שתשוגר לאזור נושאת מטוסים נוספת בקרוב.
"טראמפ לכוד בדילמה בין הכרזותיו לאילוצי המציאות", מסביר בשיחה שלשום דן שפירו, בעבר שגריר ארה"ב בישראל. "טראמפ קרא להמונים באיראן לתפוס את מוסדות המדינה, אבל נראה שבה בעת מבין שלא יוכל להביא לשינוי המשטר רק באמצעות תקיפות מהאוויר, לא רוצה לשקוע בבוץ האיראני, ומושפע מקולות בסביבתו שתומכים במו"מ [בניגוד לעמדה הניצית של רוביו והגסת'], ובראשם וויקטוף וקושנר שבמידה רבה מפגינים נאיביות באמונתם שהסכם עם האיראנים דומה לעסקת נדל"ן בניו-יורק. בין הקטבים נחשפת תעלומה מרכזית: מהי עמדת טראמפ ואם יש כזאת בכלל. ייתכן כי כדי ליישוב את המתחים וכשיבין שאין אופק אמיתי לדיאלוג, הנשיא יבחר בתקיפה נגד יעדי המשטר ואולי גם נגד מערך הטילים. ועם זאת, הוא ישאף לכך שתגובת האיראנים תהיה מרוסנת יחסית - כמו ב"עם כלביא" - ושהמתקפה תעורר תסיסה בציבור".
*
המשבר החריף ניכר היטב באזור ויוצר חבירה מוזרה בין אויבים, כשהמשותף לכולם הוא ההתנגדות למתקפה נגד המשטר באיראן. את העמדה הזאת משמיעות כמובן חברות ציר ההתנגדות שמבחינתן ערעור או קריסת המשטר מהווים פגיעה במשענת קיומית. מנגד, גם יריבותיה של טהרן ובראשן סעודיה ומצרים, לצד קטאר וטורקיה, שמעבר לסלידתן מתרחישי מהפכה עממית נגד משטרים מדכאים, גם חרֵדות מכאוס, ומציבות בפני טראמפ כמה אזהרות: הפלת המשטר בטהרן אינה משימה פשוטה; לא ברור מהי החלופה לאייתוללות ואם יש כזאת; עלול להיווצר משבר כלכלי עולמי קשה שיקרין לשלילה על המשק האמריקאי.
"אם וכאשר יקרוס הדיאלוג ויתפתח עימות, טהרן צפויה להפעיל את רשת השלוחים למרות הפגיעות שספגו מאז 7 באוקטובר - הן נגד יעדים אמריקאיים באזור והן נגד ישראל", מסביר דני סיטרינוביץ, חוקר איראן וציר ההתנגדות. "חשוב לשים לב לפגישה שערך השבוע עלי לאריג'אני, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי באיראן, עם נציג החות'ים בעומאן, שסביר להניח שכללה תיאום למקרה שהשיחות יקרסו, למשל שיבוש נתיבי שיט ופגיעה בכוחות אמריקאיים. לגבי חיזבאללה יש סימן שאלה נוכח הפגיעות שהארגון ספג והביקורת הפנימית בלבנון נגד היגררות למערכה הרסנית נוספת, וגם הפעם בגלל אינטרסים איראניים. הארגון צפוי לנקוט זהירות, אך ייתכנו תרחישים שיתפוס כחציית קו אדום ובראשם חיסול חמינאי, שידחקו אותו לפעול, גם אם באופן מוגבל".
על הדרך נמשכת הדאגה בעולם הסוני מכך שישראל תזכה מן ההפקר מקריסת גדול אויביה, ובעיקר תבסס הגמוניה אזורית. התרחיש מעורר פחד במדינות ערב ובטורקיה לא פחות ואולי אף יותר מאשר המשך קיום המשטר האיסלאמי.
זה הרקע למשקלה המרכזי של טורקיה במשבר. "אנקרה תמיד תמכה בפתרון משבר הגרעין בדיאלוג, וכבר ב-2010 הציעה לאחסן בשטח 1,200 ק"ג אורניום מועשר בדרגה נמוכה", מסבירה ד"ר גליה לינדנשטראוס. "הטורקים מודאגים מכאוס שילווה בנהירת פליטים לשטחם, ובהתגברות הטרור הכורדי - תקדימים שאנקרה כבר למדה על בשרה בעקבות זעזועים שהתרחשו בעיראק ובסוריה. כמו הערבים, גם טורקיה מודאגת מהתחזקות ישראל באזור. בהקשר הזה", היא אומרת, "חשוב לשים לב להתבטאות חריגה של שר החוץ הטורקי הקאן פידאן השבוע, ולפיה פריצה גרעינית איראנית תדחוף למרוץ חימוש אזורי גרעיני, תוך רמיזה שגם אנקרה עשויה להיות חלק ממנו".
*
המשבר סביב איראן מגלם הזדמנות אסטרטגית עבור ישראל בדמות היחלשות או אף מיטוט אויב קיומי שאיים עליה עשרות שנים. נתניהו נוהג נכון בהציגו בפני טראמפ את האינטרסים החיוניים בכל תרחיש, וגם אם ימומש הסכם שלא יכלול מענה בנושא הטילים, נדרש לשמר חופש פעולה לפגיעה באיום הזה. עם זאת, חשוב שישראל לא תיתפס כמלבת ריב, מה שעלול להצטייר כדחיקת וושינגטון לביצה טובענית בדומה לתקדים העיראקי.
בין לבין, מומלץ שתופנם הזיקה בין העיסוק באיראן ליתר הזירות, ובפרט הפלסטינית. כדי למקסם הישגים בנוגע לאיראן חיוני לא לעורר מתחים אחרים, כפי שנעשה השבוע בקבינט בנוגע לאיו"ש - ניסיון לקדם סיפוח זוחל גם בלי לנקוב בשם הזה. כל זאת, בתקווה שלא יתעורר זעמו של טראמפ, כשבפועל הוא כבר אותת על התנגדותו למהלך, וסביר להניח כי בדרכו ובלשונו גם יבטא אותה בקרוב.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
