בצילום: דוד (52), ויויאן (53) וג'אקי. מחוץ לצילום: נטאשה (18) נמצאת בשנת שירות, בנג'מין (12) שמסרב בתוקף להצטלם.
הבית? ויויאן: "אנחנו בבית הזה מהמלחמה. בבית הקודם לא היה לנו ממ"ד והיינו צריכים תוך 10 שניות למצוא מחסה. זה היה נורא. מצאתי את עצמי באחת האזעקות שוכבת על בנג'מין כדי להגן עליו. באחד הסיבובים עם הכלבה בקיבוץ ראיתי את הבית הזה. ידענו שהבעלים עזבו לארה"ב לפני הרבה שנים והוא עומד ריק. הם לא רצו להשכיר אבל החלטנו להתקשר והם מיד אמרו כן. אנחנו משלמים כ-5,000 שקל וזה ממש הוגן".
אמזל? דוד: "אנשים חושבים שזה אמזלג, אבל לא - זה ציפור שיר בגרמנית. אבא שלי אמריקאי והמקור מאוסטריה. אמא שלי מתימן וגדלה כילדת חוץ בקיבוץ, והייתה הזמרת של המקום. אבא הגיע בתור מתנדב, ראה אותה והתאהב. אני גדלתי בקיבוץ אבל את ויויאן בכלל הכרתי בקליפורניה".
קליפורניה? דוד: "אבא שלי תמיד רצה לחזור לארה"ב ובגיל 15 עזבנו את הארץ, אבל לי היה ברור שאני חוזר להתגייס. אחרי הצבא טיילתי בעולם והלכתי לחתונה של אחי בברקלי, היה לו שם בית קפה, והתחלתי לעבוד איתו. יום אחד ויויאן נכנסה עם כתמים של צבע על המכנסיים. שאלתי אותה אם היא ציירת והיא ענתה כן, לקחה את הקפה והלכה. לא גילתה שם התעניינות. שנה אחרי הלכתי ליוגה ופתאום ראיתי אותה והייתי חייב לדבר איתה". ויויאן: "מאז אנחנו יחד". דוד: "אחרי 8 שנים בקליפורניה החלטנו לחזור לישראל".
ישראל? דוד: "אני עבדתי בקפה בברקלי ולמדתי להכין לחם, ויויאן ציירה". ויויאן: "אולי אני אשמה בזה כי קניתי לו ספר על בניית תנור עצים לאפייה והוא קיבל השראה והתחיל לעשות לחם". דוד: "אחרי שהבת שלנו נולדה החלטתי שאני רוצה רוצה לחזור לארץ. הבנתי שהחיים כמהגר לא בשבילי". ויויאן: "בפעם הראשונה שבאנו לביקור התאהבתי במקום הזה מיד. גדלתי על ישראל כארץ התנ"ך ומאוד רציתי לבוא. אני במקור מדרום-אפריקה וחיפשתי הזדמנות לצאת מארה"ב. ישראלים הרבה יותר דומים לדרום-אפריקאים מאשר האמריקאים". דוד: "הרעיון היה לחזור לגשר הזיו ולהקים מאפייה".
גשר הזיו? דוד: "באותה תקופה היו ההפרטות בקיבוצים והרבה בני משק התחילו לחזור ולבנות בתים. הרבה מהחברים שלי חזרו לגשר הזיו. העובדה שאפשר היה לחזור בלי להיות חבר קיבוץ הייתה הזדמנות. הגענו כמעט בלי כסף אז שכרנו בית ישן וקטן ובמלחמה עברנו לבית הנוכחי שהוא מהמם. בית עם חצר ו-5 חדרים ולויויאן יש גם סטודיו לצייר".
סטודיו? ויויאן: "אני ציירת וידעתי שגשר הזיו זה לא בדיוק המקום הכי נגיש כדי למכור אמנות, אבל הבנתי שמה שמעניין אותי זה לצייר ולהשתפר כאמנית. אני מלמדת בקיבוץ ועובדת גם על תערוכה שתציג פה באוגוסט. זה מאפשר לי גם לעזור בעבודה במאפייה. החיים פה מאוד דינמיים. בארה"ב החיים משעממים, חסרי משמעות ופה הכל טעון במשמעות ובחיים".
מאפייה? דוד: "הרעיון שלי היה לאפות לחמים טובים שאנשים יגיעו, יקנו ויילכו. פתחתי את לחם טנא כשהאזור היה עדיין ריק. עוד לא התחילו להגיע צעירים. היום הכל פה הרחבות ומלא חיים, זה משהו אחר לגמרי. פתחנו מקום מינימלי במה שהיה המקלחות הציבוריות של הקיבוץ. בניתי תנור עצים ועברנו שנתיים ראשונות קשות. הייתי מגיע ב 10 בבוקר, מבקע בולי עץ עם גרזן, מדליק את התנור ועובד על הבצקים. ב-8 בערב התנור היה מוכן לאפייה, הייתי אופה גג 30 לחמים, מסיים ב-12 בלילה, הולך לישון וויויאן הייתה מגיעה ב-6 בבוקר למכור. אנשים אז לא ידעו מה זה ואמרו לעצמם למה שנשלם 13 שקל לכיכר לחם שאז היה עולה 5 שקלים. הייתי מגיע ב-12 בלילה הביתה, נשכב במיטה ואומר לעצמי 'איזה טעות עשיתי'. עבדתי כל כך קשה והכנסתי 3,000 שקל. אבל התעקשתי והאמנתי".
אמונה? דוד: "לאט-לאט האזור התחיל לפרוח והתחלתי לעשות קפה כמו שצריך, ומאפים, והידרדרתי גם לכריכים ומטבח, ואנשים התחילו להגיע". ויויאן: "בקורונה אנשים היו מגיעים לשבת וזה הפך למקום מפגש". דוד: "היום יש עובדים ומכינים מאות כיכרות לחם ביום. בקרוב נפתח מקום נוסף בקיבוץ חניתה, וכמו אז אומרים לי 'מה אתה פותח מאפייה בסוף העולם', אבל אני יודע שזה יצליח".
מצב כלכלי? דוד: "שמחים בחלקנו. אנחנו חיים די בצניעות, טסים לחו"ל פעם בשנה ואני מרוצה אבל שואף להרבה יותר".
סדר יום? דוד: "אני הולך לישון בשבע וחצי בערב, קם לעבוד ב-3 לפנות בוקר וחוזר בצהריים. התרגלתי".
הבילוי שלכם? דוד: "הליכות בשדות או בים בקיץ. בוקר אחד הלכנו על החוף פה באכזיב ופתאום ויויאן ראתה בקבוק מכוסה בצדפות ובפנים מצאנו מכתב. הסתבר שילד ליד סיציליה זרק אותו לים מהסירה שלו וכתב בו שאם מישהו מוצא את המכתב, שיתקשר אליו. אחרי 4 חודשים זה הגיע לפה. אז כמובן שהתקשרנו אליו והוא התרגש. זה היה נחמד".
