היו שנים שבהן כאשר הגיע ראש ממשלה ישראלי לפגישות בארה"ב הוא זכה לדעת קהל אוהדת. הימים ההם חלפו. ישראל כבר יותר מדי זמן מזלזלת בדעת הקהל, שהיא מרכיב מרכזי בכל הכרעה אסטרטגית. הגענו למפולת מדינית שכללה אמברגו נשק בגלל הזלזול הזה. עכשיו זו קואליציית ההתנגדות לתקיפה, שכוללת את הפרוגרסיבים, שכוחם רב להם במפלגה הדמוקרטית ובתקשורת, ואת הזרם הבדלני והאנטי-ציוני בחלקו, שכוחו הולך וגדל במפלגה הרפובליקנית. מבחוץ מופעל הלחץ נגד תקיפה על ידי הציר האיסלאמיסטי, בראשות טורקיה וקטאר.
כך שמלאכתו של נתניהו לא הייתה קלה. הוא נותר בודד מול כל העולם הערבי והמוסלמי ומול דעת קהל מאוד לא אוהדת בארה"ב. הוא היה צריך לשכנע את טראמפ שהסכם עם איראן יהיה רע לארה"ב, בלי קשר לישראל. ושהסכם עם איראן יהיה זריקת עידוד לאויבים של ארה"ב ובכלל זה חיזוק ציר האחים המוסלמים ושלוחות הג'יהאד. איך בדיוק יכולה ארה"ב גם לדרוש מלבנון את פירוק חיזבאללה, בהתאם להסכמים, וגם להגיע להסכם עם איראן, שיחזק את חיזבאללה? גם חמאס ירגיש מחוזק, והסיכוי לממש את פירוז הרצועה ילך ויתרחק. ולכן, אם טראמפ יתקפל מעניין התקיפה – עדיף להמשיך את הסנקציות, גם בלי הסכם, מאשר להגיע להסכם, שיסיר את הסנקציות. משום שהסנקציות יובילו לקריסת המשטר. הסכם, לעומת זאת, גם אם יכלול ויתורים מרחיקי לכת מצד איראן, יוביל לחיזוקו.
1 צפייה בגלריה
טקס יום השנה ה־47 למהפכה, טהרן. עדיף להמשיך את הסנקציות גם בלי הסכם, מאשר להגיע להסכם שיסיר אותן | צילום: גטי אימג'ז, Majid Saeedi
(Majid Saeedi, Getty Images)
צונאמי במפרץ
על הרקע הזה מתרחשים באזור עוד שינויים טקטוניים. היחסים בין סעודיה לאיחוד האמירויות מתערערים. הסכסוך בין שתי המדינות לא התחיל בשבועות האחרונים. אבל הוא מחמיר. איחוד האמירויות מעורבת בשורה של מדינות, מלוב ותימן ועד סודן וסומליה, תמיד בצד שנאבק בהשפעות של האחים המוסלמים. שנים חיכינו שהמוסלמים עצמם ייאבקו בסרטן הג'יהאדיסטי, שבכל מקום שבו הוא נמצא – התוצאה היא הרס, מוות וחורבן. והנה, זה מה שעושה איחוד האמירויות. עוד לפני ישראל, האמירויות מנהלות יחסים הדוקים עם סומלילנד, גם בלי הכרה רשמית. על הרקע הזה, רק לאחרונה ביטלה סומליה את כל ההסכמים עם האמירויות.
סעודיה מתנגדת לעצמאות-היתר של האמירויות. היא מחזקת בחודשים האחרונים את הקשרים עם פקיסטן, תוך כדי יצירת ציר חדש, שכולל את טורקיה, לצורך חתימה על הסכם הגנה משותף. במקביל, ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ביקר בחודש שעבר באמירויות, לצורך חתימה על הסכמי שיתוף פעולה, ובכלל זה שותפות בהגנה אסטרטגית. הודו ופקיסטן הן יריבות ותיקות. והנה, שתי מדינות ערביות, שאמורות להיות בעלות ברית, חותמות על הסכמים נפרדים עם שתי היריבות. גם ישראל ברקע, משום שהיחסים בין ישראל להודו מתהדקים.
ייתכן, רק ייתכן, שסעודיה קיבלה החלטה אסטרטגית, להצטרף לציר המתחזק של קטאר וטורקיה. זה לא מבטל את המודרניזציה שהוביל יורש העצר בעשור האחרון. אבל יש חשש לכיוון חדש ומטריד מבחינת ישראל. לישראל היו בשנים האחרונות עוד ועוד הזדמנויות להגיע לנורמליזציה עם סעודיה, במחיר של הצהרה לא ממש מחייבת על מדינה פלסטינית. הצהרה. לא מדינה. אבל פעם אחר פעם החליט האסטרטג העליון של ישראל שהברית עם סמוטריץ' ובן גביר חשובה יותר. ומה אנחנו מקבלים בתמורה? התגבשות של ציר קטארי-טורקי-סעודי. עדיין לא מאוחר לשנות כיוון. נכון לעכשיו, אין מי שישנה כיוון.
הנחישות של איחוד האמירויות נגד הקצנה באה לידי ביטוי גם בהחלטה על הפסקת המימון לסטודנטים שרוצים ללמוד בבריטניה. באמירויות הבחינו שדווקא שם יש השפעה של האחים המוסלמים, והסטודנטים עוברים תהליך של הקצנה. הברית האדומה-ירוקה, של רדיקלים משמאל ואיסלאמיסטים, מוכרת מאוד לישראלים. עכשיו גם מדינה ערבית נוקטת צעדים כדי להיאבק בה. ומה שמעניין יותר, יש ידיעות על כך שבמקביל, איחוד האמירויות מרחיבה את הקשרים עם אוניברסיטאות בישראל. קיווינו שסעודיה צועדת בעקבות הנסיכויות השכנות. בינתיים, הכיוון קצת שונה.
על ברק וגזענות
דווקא בגלל שאני מחבב את אהוד ברק, לפעמים נגדו, לפעמים בעדו, וגם בגלל חילופי הדברים בינינו מדי פעם, האמירה שלו מהארכיון של אפשטיין היא מכה קשה. גם אתה, אהוד? אבל הכאב חלף מהר. משום שהעובדות חשובות יותר. והעובדות הן, שבישראל, לפי מחקרים של פרופ' מומי דהן, יש צמצום משמעותי של פערים. והעובדות הן, ש"נישואי תערובת", ככל שאפשר לכנות אותם כך, גורמים לכך שלרוב בני הדור הוותיק יש נכדים "מעורבים".
האם זה אומר שאין גזענות? בוודאי שיש. ועדיין, עם כל חוסר הכבוד לאמירה של ברק, הבעיה הגדולה יותר, הרבה יותר, היא שההפרעה הגדולה ביותר לצמצום פערים היא תופעה כמו ש"ס, שהמוסדות שלה מחנכים לבורות, להשתמטות ולחיי עוני. כך שברק ראוי לכל גינוי. אבל העובדות חשובות יותר מהתבטאויות.
היסטוריה מתומרנת
ויקיפדיה באנגלית היא תשתית הידע המרכזית של העידן הדיגיטלי. עם כעשרה מיליארד כניסות בחודש, השפעתה על עיצוב דעת קהל ועל תפיסת ידע בנושאים רגישים היא חסרת תקדים. בשנים האחרונות, אומרת ד"ר שלומית ליר, חוקרת בתחום הפוליטיקה של הידע באוניברסיטת חיפה, מתגלה "דפוס של הרעלת ידע" בנושאים רגישים. למשל, חותם שהתגלה בעיר דוד שונה לאחרונה מ"חותם עברי" ל"חותם כנעני", במטרה לטשטש את הזהות היהודית. ליר, שמנהלת מעקב אחר היסטוריות עריכה, מצאה שקבוצה דומיננטית של עורכים עומדת מאחורי השינויים. אותם עורכים עידכנו את רשימת המקורות האמינים. כך, למשל, "הליגה נגד השמצה" נפסלה, בעוד ערוץ "אל-ג'זירה" נחשב לאמין.
ליר הגישה לאו"ם דוח שמתאר את חומרת התופעה, ומציגה תערוכה נודדת בשם "היסטוריה מתומרנת", המשווה בין גרסאות ערכים לפני ואחרי 7 באוקטובר. מפולת מדינית, שכבר הזכרנו, לא מתרחשת מאליה. זו הנדסת תודעה. האם ישראל שוב נכנסה לתרדמה?
הבן יקיר לה
בפינת הטרלול, נספר על פוזיה נאסיר, שקיבלה את תפקיד הממונה על ה-Laicite (חילוניות), במחלקת הנוער באיבלין בצרפת. אלא שנאסיר היא אמו של נעים בודאוד, שנשפט ל-16 שנות מאסר, לאחר שהורשע בסיוע לעבדוללה אנזורוב - המהגר הצ'צ'ני שבאוקטובר 2020 ערף את ראשו של המורה סמואל פאטי בגלל הצגת קריקטורות של מוחמד. היה אפשר לטעון כמובן, שהאם לא אמורה לשאת בחטאי בנה. אלא שבמהלך כל שנות המשפט היא תמכה בבנה, והמינוי מגיע בדיוק כשמתנהל הערעור שהגיש.
מי שלא הצליחה לחנך את בנה מצופה לחנך צעירים לתמיכה ברעיון ה-Laicite. הטרלול שעובר על מדינות העולם החופשי הוא לא רק בהקשר הישראלי. זו צרה הרבה יותר גדולה, ואין כאן שום נחמה.
