מנגינת הגיטרה מתערבבת עם צפירת הרכבת הקלה כשמתקרבים אל רחבת התחנה המרכזית ברחוב יפו בירושלים.
גם בקור של החורף הירושלמי, הרחבה בין התחנה המרכזית לבין תחנת הרכבת "יצחק נבון" מלאה בנערים ונערות שמוצאים מפלט ברחוב הראשי של ירושלים. הם מסתובבים לאורך פסי הקו האדום של הרכבת הקלה בבירה. מהתחנה המרכזית, דרך שוק מחנה יהודה ועד כיכר ציון. לצד הגיטרה יש אלכוהול בכוסות פלסטיק, ויש גם סמים. "כל צורות הסמים מסתובבות פה", מספר דני ברוקס, מנהל צוות מרכז העיר בחטיבה לקידום נוער וצעירים בעיריית ירושלים, "היום זה כל כך פשוט עבורם להשיג את מה שהם רוצים". הוא מסביר כי "לפני מעל עשר שנים, גיל המינימום של מי שהסתובבו באזור התחנה המרכזית היה 16. היום רואים פה גם ילדים בני שמונה ותשע".
מהנתונים שהוצגו לאחרונה בוועדה למיגור אלימות וקידום נוער בעיריית ירושלים עולה תמונה מדאיגה: בימי חמישי, בשעות הערב והלילה, שוהים בשוק מחנה יהודה ובמרכז העיר כ-5,000 בני נוער המצויים במצבי סיכון. בכל שבוע מתרחשות בממוצע שתי קטטות אלימות – לעיתים גם עם דקירות, נרשמות עשרות קריאות למד"א ולמשטרה ונפתחים לפחות שני תיקים פליליים חדשים.
רחובות ירושלים ידועים כמקום מפלט לנוער נושר במשך שנים רבות. בשנת 2000 הוציא לאור דויד גרוסמן את הספר "מישהו לרוץ איתו", שחשף את סיפורם של הנערים ברחוב הירושלמי. עד לפני כמה שנים, רוב הנערים שהגיעו לרחוב באו מבתים חילוניים או דתיים לאומיים. כיום יש שם גם נערים ונערות מבתים חרדיים.
בלדרית בת 13
ברוקס מביא כדוגמה קשה את סיפורה של ילדה בת 13 שגדלה בחסידות סגורה בעיר והגיעה לרחוב. עם הזמן היא התחילה להיות שליחה של בלדר בסמים. יום אחד הנערה סיפרה לעובדת הסוציאלית שלה שהיא ביקשה מהבוס שלה שיזריק לה הרואין כי רצתה לחוות בעצמה את השפעת הסמים שאותם היא מעבירה מיד ליד. "לצערי, זה לא בהכרח סיפור קיצוני", אומר ברוקס, "לפעמים אתה חוזר הביתה עם כאבי בטן נוראיים ממה שאתה רואה ברחוב".
אדיר שוורץ, סגן ראש עיריית ירושלים ומחזיק תיק הנוער, פתח את הדיון בוועדה בסיפור אישי: הוא תיאר כיצד חברתו הטובה בתיכון, לי ותקין, נפטרה ממנת רעל ששווקה לה כסם במרכז העיר. "התופעות שהיו קיימות אז קיימות גם היום, בדרכים קצת שונות אבל במספרים גדולים הרבה יותר. מדובר בפיקוח נפש אמיתי", אמר שוורץ, "נראה שפעמים רבות האכיפה בשוק מחנה יהודה מתעסקת בזוטות ולא בעיקר, כמו לדוגמה עסקים שמוכרים אלכוהול לקטינים. עסק שעושה מעשה כזה צריך להיסגר במקום. נמשיך לפעול בנושא ללא מנוחה, אם לא, האסון הבא נמצא כבר מעבר לפינה".
לאורך רחוב יפו, לטובת אותו נוער בסיכון, ישנן 27 נקודות של המחלקות לשירותים חברתיים בעירייה ושל עמותות שונות. הן מציעות לנוער מקום מחסה, שיחה וכוס תה חמה. זו יכול להיות זולה, מקום מקורה, ולפעמים רק מחצלת ברחוב. "יש פה חבר'ה במצוקה שבועטים בכל דבר אפשרי, אבל האמונה שלנו היא שבסוף יש פה נער שרוצה קשר. הקושי הגדול שיש לעובדים זה איך למצוא את הפִרצה אליו. המטרה היא לתפוס את החבר'ה וליצור אמון. להיות איתם", מסביר ברוקס.
בשנים האחרונות הפך שוק מחנה יהודה למקום הבילוי המרכזי בירושלים. הוא התמלא במסעדות וברים וביחד איתם הגיעו גם נערות ונערים נושרים. "הם באים לכאן כדי לעשות את כל מה שהם לא יכולים לעשות בבית", מסביר ברוקס, "זה יכול להיות בן נוער נורמטיבי לכאורה, בן נוער ממזרח העיר או נער חרדי. הרחוב בשביל נוער בסיכון זו קרקע פורייה. הכל זמין. אף אחד לא רואה. אפשר לעשות פה סמים, אפשר לצרוך זנות, אפשר ללכת מכות".
"משפחה חולפת"
בכיכר ציון, בשעה ערב מאוחרת, פגשתי את אלי קלטר (26), צעיר שהצליח לפלס את הדרך החוצה מהרחוב. כששאלתי אותו היכן גדל, הוא השיב: "גדלתי בכל מקום או בשום מקום". קלטר מספר על אלימות בבית מצד אביו הביולוגי, נדידה בין בתים, נדידה בין ישיבות חרדיות שונות – והגעה לרחוב. "בפורים, כשהייתי בן 17, ידעתי שאני לא חוזר לישיבה", הוא מספר, "ואז אני מוצא את עצמי אבוד. אין לי שום השכלה, שום כלום. מכיר רק את העולם החרדי. הייתי בלופ של לא לעשות כלום. בערב הייתי יוצא לפגוש חברים. מבלים, מסתובבים משועממים בעיר. מרגישים מגניבים שאנחנו קרובים לברים וצורכים וויד ואלכוהול".
מה הקסם של הרחוב? "יש שם חבר'ה קצת אבודים שמוצאים אחד בשני את הבית שלהם", מסביר קלטר, "מישהו אמריקאי, מישהי מהשומרון שפתאום היא חברה טובה למרות שיכול להיות שמחר היא בכלל לא תהיה כאן. הרחוב מרגיש כמו משפחה חולפת".
נקודת המפנה של אלי הגיעה כשהתעורר בבית חולים אחרי הרעלת אלכוהול שאירעה לאחר ששתה בקבוק וחצי של וודקה שמצא בבית כנסת של חב"ד. "התלהבתי מזה שאפשר לשתות בחינם", הוא נזכר, "תפסתי כוס והתחלתי לפרק. היום אני מבין בדיעבד שניסיתי להדחיק דברים רגשיים מאוד קשים שקרו לי בבית ואת האלימות שהייתה שם. זו הייתה כאפה אמיתית. הבנתי שאני חייב להתאפס".
"נוכחות שקופה"
קלטר מספר שהיו לא מעט אנשים טובים בדרך אשר עזרו לו לשקם את חייו. "החבר’ה של קידום נוער היו שם, יושבים עם כוסות תה ושש בש. אנחנו היינו בנרגילות והם תמיד שם. זמינים. אתה יכול לדבר איתם. הנוכחות שלהם הרבה פעמים שקופה, כי בסוף החבר'ה של קידום הנוער הם לא המגניבים, אבל אם קורה למישהי פה משהו, היא יודעת שיש עובדת סוציאלית באזור. הנוכחות הזאת משמעותית. יש עובדים סוציאליים שעד היום אני זוכר. בעיניי, האנשים הטובים בדרך זה מה שעושה את ההבדל", הוא מסביר.
קלטר עבר לצפון הארץ, למוסד של הנדסאים חרדים שאותו מנהל הרב אברהם בורודיאנסקי. אחרי הלימודים בצפון הוא התגייס ליחידת אופק של חיל האוויר, ואחרי השירות הצבאי עשה כל שביכולתו כדי להתקבל לאוניברסיטה וללמוד מדעי המחשב ומתמטיקה. כיום, כסטודנט, הוא חזר לגור עם אמו ואחיותיו וממלא בבית גם תפקידים הוריים.
המסר שלו לנערים ונערות שמסתובבים ברחובות: "אני זוכר מגיל צעיר מאוד את המשפט 'כשמישהו עשה חור בספינה, לא עוזר להסביר למה זו לא אשמתך'. לפעמים יש לך את הבחירה אם לטבוע עם תירוצים טובים, או לחיות אחרי שפתרת בעיה שלא אתה היית אמור לפתור. בסוף אני חי בתודעה שלא משנה מאיזה חרא התחלתי, אני מטפס ועושה את הדרך החוצה, בונה לעצמי את הדרך למעלה. השאלה איפה אהיה בעוד עשר שנים תיקבע מהחלטות שאקבל בדרך".
לא תמיד הסיפורים מסתיימים עם סוף טוב או יציאה מהרחוב. ברוקס מספר על צעיר שהוא פוגש ברחוב כבר 11 שנים. "הוא באותו מקום, באותו סיפור, וזה עצוב. לא משנה כמה עובדים, כמה ניגשים אליו ומנסים ליצור איתו קשר. זה עצוב כי לא הצלחנו לפצח את העניין, וגם הוא בעצמו לא הצליח לפצח את היכולת לקום. לרחוב יש כללים משלו. אין מציאות שבה התופעה הזאת תיעלם ולא יהיו נערים ברחוב, אבל המטרה שלי היא לתת כמה שיותר מענה לאלה שכן נמצאים פה. אני רוצה שהם יהיו בבית, אבל המציאות אומרת שזה לא עובד ככה, ולכן אנחנו כאן כדי לתת להם מענה".
לצד העירייה ישנן עוד לא מעט עמותות שמציעות עזרה לנוער בסיכון. אחת המטרות של ברוקס היא ליצור סנכרון בין כלל הגופים. "שיתוף הפעולה קריטי", הוא אומר, "המנהלים של כל הארגונים יושבים ביחד אחת לשלושה חודשים כדי להבין מגמות שונות שקורות בעיר. אנחנו משתדלים להגיע למצב שבו כל ארגון יודע את מקומו, ובמקום להיות בתחרות, להיות בשיתוף. בסוף, כל הפעילות הזאת הם העובדים שיוצאים לשטח בקור, בלילות, כדי לעזור".
