רבקה בוחבוט כותבת לבעלה אלקנה
האהבה שלנו לא מושלמת, אבל היא אמיתית
אהובי, אלקנה,
יום האהבה הזה לא דומה לשום יום אהבה שחווינו בעבר. הוא נושא בתוכו את כל מה שהיינו, את כל מה ששרדנו, ואת כל מה שאנחנו עדיין לומדים להיות.
אני רוצה שתדע שחיכיתי לך. חיכיתי לך בימים הארוכים ובלילות האינסופיים, כשאי-הוודאות הייתה גדולה, והתקווה הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי.
חיכיתי לך בפחד, באמונה, לפעמים גם בכעס אבל תמיד באהבה. נלחמתי כמו שידעתי, עם הלב בידיים, עם קול רועד ונשמה עייפה, כי לוותר מעולם לא היה אפשרות כשזה נגע אליך.
עברתי רגעים שמעולם לא דמיינתי שאעבור. היו ימים שבהם הרגשתי שהעולם מתפרק, ואחרים שבהם סימן קטן החזיר לי את הכוח. ובכל אחד מהרגעים האלה אתה היית שם. במחשבות שלי, בתפילות שלי, בכל פעימה של הלב.
ואז חזרת. ועם החזרה שלך הגיעו השמחה וההקלה… וגם העליות והמורדות. כי לחזור לא מוחק את מה שנחווה, ולאהוב אחרי כל כך הרבה כאב דורש סבלנות, אומץ ורוך.
היו לנו ימים קלים וימים קשים, שתיקות ולמידה, אבל גם ברגעים המורכבים ביותר מעולם לא הפסקתי לבחור בך.
היום אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך לא רק על מי שהיינו פעם, אלא על מי שאנחנו היום. אני אוהבת אותך על החוזק שלך וגם על השבריריות, על הצחוק שלך וגם על הפצעים, על זה שאתה כאן, על זה שאתה ממשיך לנסות.
האהבה שלנו לא מושלמת, אבל היא אמיתית, עמוקה ומלאת תקווה.
ביום האהבה הזה אני לא מבטיחה דרך בלי קשיים, אלא יד שלא מרפה, לב שמאמין ואהבה שממשיכה לבחור בנו. כי אחרי כל מה שעברנו אני עדיין בוחרת בך. היום, מחר, ובכל יום.
בכל אהבתי,
שלך תמיד,
רבקה
נירה שרעבי כותבת לבעלה יוסי ז"ל
אתה איננו, ועדיין נוכחותך מורגשת כל הזמן
ובינתיים, ניפגש בחלומות
חצי שנה מאז המכתב האחרון.
אז, כשכתבתי לך
הבטחתי שיהיה לך קבר
שעליו נכתוב לך את אהבתנו.
חודשיים וחצי לאחר מכן – זה קרה.
הגעת הביתה.
הגעת וכל החומות קרסו.
הגעת - ורק אז, הצלחנו להתפרק.
אתה איננו
ועדיין – נוכחותך מורגשת בכל מקום. כל הזמן.
מאותו היום,
הכאב שבאובדן שלך קיבל משמעות חדשה.
אתה קרוב
ואפשר כמעט ולהרגיש אותך.
יש אדמה שאפשר לגעת בה
ואבן להישען עליה,
מקום ללחוש בו את כל מה שלא הספקתי לומר.
יום האהבה נוסף בלעדיך יוסי שלי.
האהבה העמוקה, העוצמתית והיציבה שלי.
אב בנותיי, שותף למסע חיי.
היית לי בית חם ומקום בטוח לחזור אליו בסוף כל יום.
אני חושבת עליך יום ולילה
מדמיינת את פניך
מנסה לשמוע את קולך
לדמיין מה היית אומר לי עכשיו,
איך היית מנחם,
איך בחיוך אחד היית מחזיר לי רגע של נשימה.
מתגעגעת לריח שלך.
לכפות ידייך העוטפות.
הייתי נותנת הכל
כדי לראות אותך מחבק את הבנות
רק פעם אחת נוספת.
שלושתן נושאות אותך בתוכן
בכל צעד, בכל החלטה, בכל מבט או מילה.
המתנה הגדולה של חיינו
שמזכירות לי בכל יום מחדש ששווה להילחם.
על המצבה שלך כתבנו;
יש אדם אומר שירו בשקט
באור וענווה, ביומו צדיק
השתול על פלגי מים
"לך דומיה – תהילה".
בחייך ובמותך הותרת חותם.
שובל של ערכים.
עוצמות שקטות.
ביטחון.
הדרך שלך הפכה לשלנו,
ואנחנו צועדות בה בגאווה.
אז מה אבטיח לך הפעם?
אני מבטיחה לחיות.
למצוא רגעי אור.
לאהוב מכל הלב ולשמוח באמת.
אני מבטיחה להתגעגע –
כל פעם קצת אחרת.
לדבר אותך. לבכות עליך.
אני מבטיחה לתת מקום
לכל מה שהלב עוד נושא.
עדיין לא הגעת בחלום.
ואני סבלנית.
אחכה לך עד הנצח.
עד שתגיע לרגע אחד קטן
רק כדי לראות אותך שוב.
יום האהבה
שמח אהובי,
שלך לתמיד,
בייב
