אתמול נפרדתי ממוכתאר, הבן שלי, כשהוא נשם את הנשימה האחרונה שלו.
לפנות בוקר טלפון אחד העיר את כל המשפחה, כמעט כולם, כולל אני, עלינו לאוטו, כמעט כולנו יחפים ומיהרנו לזירה. זה היה הלם גדול. הכי קשה לדבר עם בנאדם שכבר בלי דופק, אתה חושב שהוא ישן, מקווה שהוא יתעורר, פשוט לא מעכלים את זה. ואני מדבר איתו, נפרד ממנו באוטו שמלא רסיסים, כנראה שאלוהים המתין עד שאני אגיע לאוטו כדי שמוכתאר ישמע ממני מילת פרידה. וכך שבור וחסר אונים ראיתי איך עלתה נשמתו לבורא עולם.
היה לי אחלה ילד. סחבק. אוהב את החיים, אוהב את המדינה, הוא היה רק ילד. היו לו חלומות להתחתן, ללמוד, לפרנס את המשפחה בכבוד. פרח של ילד. כל כך חבל. הוא לא היה רק ילד שלי אלא גם חבר שלי. איך אני אתמודד עם זה עכשיו אני לא יודע.
אנחנו בחברה הערבית כל הזמן מנסים למצוא פתרונות לטיפול במחלה הנוראית שגוזלת מאיתנו המון חפים מפשע. תמיד גיניתי את האלימות והזדהתי עם המאבק של המשפחות השכולות אבל מעולם לא הרגשתי מה זה להיות אב שכול. מוות כבר היה בבית שלנו, קברתי את אמא ואת אבא זכרונם לברכה והיום אני עומד לקבור את הבן שלי. בסוף זה הגיע אליי. הכאב הוא נורא.
בכל דבר אפשר להאשים על הממשלה ובכל דבר אפשר להאשים את החברה אבל בואו נשים את כל ההאשמות בצד ונדבר על עצמנו. אם לא נחזור לעצמנו, אם לא נחזיר אנחנו הערבים את ערכי הכבוד ההדדי, את הערכים הערביים האמיתיים דרך חינוך, לא נצליח באף מאבק.
אין מה לבנות על הממשלה הזו שתעזור לנו. בשנתיים האחרונות מתו אלפים - ערבים ויהודים - והממשלה הזו צריכה ללכת. אני מאשים אותה הרבה אבל אני לא רוצה להישאר רק עם הכאב שלי ועם כעס על הממשלה הכושלת הזו. אני רוצה לקום לתחייה לחיים חדשים עם תקווה למדינה טובה יותר, לחברה טובה יותר, ובלי אלימות.
אני כותב לכם את הטור הזה שבור אבל גם מלא תקווה. אתם חיזקתם אותי היום. כל העם התקשר אליי, כל החברה התקשרה אליי. כן, אני בא והוא אומר לכם שבכיתי הרבה היום אבל הרצח לא ישבור אותנו, הרוצחים הנבלות לא ישברו אותנו. הפצע הזה יישאר אבל אני רוצה להסתכל קדימה לחיים טובים יותר ואינשאללה ניפגש בגן עדן.
