בשנים האחרונות, כך נדמה, "עובדה" הולכת ונפרדת מההגדרה של "תוכנית תחקירים", לטובת גרסה נוצצת של "אינטימי". את החשיפות המהדהדות, אלה שמצליחות להחזיק משדר שלם (להבדיל מאייטם במהדורה), מחליפות עוד ועוד שיחות עם דמויות מרכזיות, לצד כתבות מסוג המופע של שיא הרגש, שתמיד היו שם.
למען הסר ספק: ברוב המקרים "עובדה" מתהדרת בראיונות שכל כלי התקשורת המרכזיים רודפים אחריהם, וראשיהם מתפוצצים כשהם רואים שוב ושוב את הגב של אילנה דיין. אולם במחזור הנוכחי, שהחל למעשה כבר בסוף אוקטובר, חמישה מתוך שבעת הפרקים הוקדשו לאותו פורמט. אחד מהם, ריאיון עם מקורב לשעבר של הנשיא, הבטיח דבר מה ש"ירעיד את המדינה" ולא טלטל אפילו קוץ ברוח. שני הפרקים הנוספים (התיעוד של ששת החטופים במנהרות והמפגש עם סוכן שפעל באיראן) הכילו אלמנטים תחקיריים קלאסיים, אך החידוש שבהם (שגזר גם את עיקר המסגור והקידום) נבע שוב מיתרונה הדרמטי של "עובדה": העדיפות שמעניקים בעלי הגישה לחומרים חזקים לתוכנית ותיקה ועתירת מוניטין בפריים טיים של הערוץ הכי נצפה.
ובתוך כל זה, התמסד ב"עובדה" טקס ישראלי: הבכיר לשעבר שלא יכול ליכול לשתוק יותר. אתם קוראים את המילים "לא יכול לשתוק יותר" וכבר שומעים הכל: הטון המהדהד, הטיזרים המפתים, המוזיקה הדרמטית, ה"ועוד מעט" של דיין לפני המעבר לפרסומות, ואיתו ההבטחה שמיד לאחריהן יתברר פרט מידע מטריד, מכעיס, מקומם, עוכר שלווה ולא משנה כלום. הריטואל כבר טבוע כל כך עמוק, עד שלפעמים קשה לזכור מי יושב שם עכשיו: רמטכ"ל? ראש מוסד? ראש שב"כ? יועץ משפטי לממשלה? אלוף פיקוד?
הפעם זה מפכ"ל, רב-ניצב (בדימוס) קובי שבתאי. גם הוא "לא יכול לשתוק יותר", אם כי אחרי הקדנציה שלו אולי היה עדיף שיתאמץ יותר: בכל זאת, רק בגלל המלחמה הטייטל שלו הוא "המפכ"ל לשעבר" ולא "המפכ"ל שהודח לאחר שוועדת חקירה ממלכתית הטילה עליו אחריות אישית לאסון שבו נהרגו 45 גברים, נערים וילדים". גם בנוגע ללוז הכתבה, היחסים המעוותים עם השר איתמר בן גביר, אין לשבתאי במה להתגאות: מהריצה המביכה לחבק אותו בתחילת הדרך לתפקיד ועד להדחה המבישה של ניצב עמי אשד.
אבל טקס זה טקס, ושבתאי ביצע אותו בפני הכהן (ספי עובדיה) לפי הכללים: בלמתי, נאבקתי, עמדתי זקוף. כמו תלמיד חרוץ הוא אפילו הביא מחברת. ועוד אנקדוטה ועוד אנקדוטה, עד שאולי ניתן יהיה להשתכנע שלפנינו שומר סף אמיץ ולא אדם שמלכתחילה התאמתו לתפקיד נטולה בספק רב. והכהן מאזין, שואל, לפעמים עוקץ ובעיקר מנסה לזהות מאיפה תנחת הבומבה. ובסוף היא בכלל מגיעה מקצינה בכירה, שהציעה ב-7 באוקטובר להפציץ גם חיילים שנחטפו. לא נורא: הבכיר הבא שלא יכול לשתוק כבר מעבר לפינה.
