כל מי שהאזין פעם לאלבום של דודו טסה, ימצא את עצמו בבית גם לאורך 18 השירים שמרכיבים את "אי". זהו אותו טסה שיודע לכבוש אותך עם מהלך גיטרה לא מתאמץ כאן וכמה שורות ישירות שם, ועושה זאת ברגישות רבה: למשל, בשיר "מכל מקום בעולם", שבו הוא שר, "עובר מבית לבית, מחצר לחצר/ נדמה לי שעברת פה, לא אוותר". הגעגוע נוכח גם ב"מתקשר וסוגר", החותם את האלבום, עם גיטרה אקוסטית שופעת חום וחריקות על המיתרים.
טסה אוהב לחלוק בנטל היצירה עם שותפים: בתחום הלחנים והעיבודים בולט יונתן דסקל, ובאגף הטקסטים בולטת עלמה זוהר, לצד יענקלה רוטבליט ואלי אליהו. וגם אם בהאזנה ראשונה קשה למצוא ב"אי" הרבה להיטים פוטנציאליים, ניתן לאתר בו הברקות מוזיקליות וטקסטואליות. אחת הדוגמאות היא "בית ביפו", עם הגרוב המקפיץ, הסלסולים והשורות שמבקשות לתאר את חלום הנדל"ן העברי על חיים בשכנה הערבית של תל-אביב ("נשב על הגג/ חדרים גדולים, הרבה אוויר") מול הג'נטריפיקציה המורכבת שבה ("גברים בשמש הורסים, בונים ושוב הורסים/ הכל אנחנו הורסים").
עוד הישגים מוזיקליים אפשר למצוא ב"אין בלילות האלו כלום", שבו דסקל מנגן פסנתר ג'אזי מרחף המנהל דו-שיח מעניין עם הביט האלקטרוני והלופים שנפתחים ומחזיקים את השיר, וגם ב"הטורקי" האינסטרומנטלי עם הגרוב הישן והסוחף. "בימים ובלילות", שמגיע אחריו, מציע תיפוף של אמיר ברסלר עם משיכת מברשות א-לה רדיוהד.
אחד הקטעים החזקים כאן הוא "הבור", שבו טסה שר, "לְמִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים אָבִי נִשְׁלַח/ וּשְׁלוֹשָׁה יָמִים לֹא אָכַל וְלֹא שָׁתָה/ וְלֹא עָצַם עֵינָיו, וַאֲנִי כּוֹתֵב זֹאת/ עַכְשָׁו כְּדֵי שֶׁלְּעוֹלָם לֹּא אֶשְׁכַּח:/ לֹא כָּל מִי שֶׁחַי שָׁב מִשְּׂדֵה הַקְּרָב". זוהי מעין קינה עכשווית שגם מתכתבת בעדינות עם העבר.
המלחמה הארוכה והשבר הלאומי שבעקבותיה ממשיכים להוציא יצירות שמטפלות בכאב ובהלם. אף שהכאב עדיין פועם, טסה, באחד מאלבומיו הטובים מהשנים האחרונות, מבקש למצוא גם קצת תקווה להמשך. מי ששר פעם שבסוף מתרגלים להכל, יודע שלפני שמבקשים להמשיך הלאה, צריך לזכור להביט לאחור.
* הביקורת המלאה – בערוץ התרבות של ynet
