המתרחש בעת הזאת בסוריה הוא לא משבר מקומי ואינו תוצאה של כאוס אזורי. זהו כישלון אסטרטגי מתמשך של ארצות-הברית והקהילה הבינלאומית, שבחרו להעדיף אינטרסים קצרי טווח על פני אחריות מוסרית, יציבות אזורית והגנה על מיעוטים. הדרוזים, הנוצרים, העלווים והכורדים אינם “נזק אגבי” של המלחמה – הם מדד האמת לכל הסדר עתידי בסוריה.
הנתונים הדמוגרפיים ממחישים עד כמה גורל המיעוטים הפך לסימן שאלה מטריד: אוכלוסיית המיעוטים בסוריה הידלדלה מכ-9.5 מיליון בני אדם לכ-6 מיליון בלבד. הקהילה הנוצרית, שמנתה בעבר כ-2 מיליון נפש, הצטמצמה לכרבע מיליון. גם הדרוזים נפגעו קשות: מכ-800 אלף לכ-600 אלף. העלווים היו הראשונים לשלם מחיר כבד בגלי האלימות במארס אשתקד – ולאחר מכן ננטשו לחלוטין. הכורדים, שותפי המערב במאבק בדאעש, ניצבים כיום מול לחץ צבאי גובר, בין היתר בעקבות גיבוי שקט לפעילות הצבא הטורקי, תוך עצימת עיניים אמריקאית מהשלכותיה ההרסניות.
המשבר הגיע לשיאו בטבח בדרוזים ביולי אשתקד, שכלל רצח אזרחים, חטיפות, הטלת סגר והגליית תושבי כ-38 כפרים דרוזיים. חלק מן הכפרים נהרסו וחלקם נותרו שוממים עד היום. אך גם מי שקיווה לראות שינוי במדיניות, קיבל הוכחה חדה נוספת: ב-8 בפברואר 2026 בוצע טבח נוסף בדרוזים בידי חיילים הכפופים לג׳ולאני. הטבח ב-8 בפברואר אינו חריגה מביכה אלא חתימה מדינית: זהו האופן שבו ג׳ולאני מפעיל כוח כלפי מיעוטים כאשר אין עליו בלמים.
בלב הכישלון הזה ניצבת סוגיית המנהיג הנהנה מתמיכה גלויה וסמויה מארצות-הברית, קטאר וטורקיה. התמיכה מוצגת כפרגמטית שנועדה לייצב את סוריה, אך בפועל היא מעניקה לגיטימציה מוקדמת לגורם שאינו מחויב בבירור להגנת מיעוטים.
לא רק המעצמות נכשלות. כמעט לחלוטין נעדר קולו המוסרי של הוותיקן. דילול אוכלוסיית הנוצרים במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, הפגיעות הקשות בכוהני דת נוצרים והרס שיטתי של כנסיות ומקומות קדושים בידי דאעש – אינם פרק סגור מן העבר אלא תהליך מתמשך. שתיקה או הסתפקות בהצהרות כלליות מעמיקות את תחושת ההפקרה. נוכח הסכנה הממשית להיעלמות הנוכחות הנוצרית מסוריה, הוותיקן מחויב לנקוט פעולה ברורה: קול מוסרי חד, לחץ דיפלומטי ורתימת הקהילה הבינלאומית למניעת נטישה כפויה של נוצרים ממולדתם ההיסטורית.
מנגד, בולטת המחויבות הישראלית. מינוי האלוף רסאן עליאן, שמילא תפקיד של מתאם הפעולות, כפרויקטור לענייני הדרוזים והמיעוטים בסוריה, משדר מסר ברור של אחריות אזורית ותפיסה אסטרטגית שלפיה ביטחון המיעוטים הוא רכיב יסוד ביציבות הביטחונית.
מכאן נגזר תנאי חד וברור: כל הסכם עתידי בסוריה שאינו כולל ערבויות מחייבות – דינו כישלון. שלטון ג׳ולאני, אם הוא מבקש לגיטימציה בינלאומית, חייב להתחייב בפועל לביטחון המיעוטים, להגנה על המקומות הקדושים, לשחרור מיידי של כלל החטופים ולהחזרת העקורים לבתיהם, בליווי מנגנון פיקוח בינלאומי מחייב. אירועי יולי ו-8 בפברואר מוכיחים כי הצהרות אינן תחליף למעשים.
אם ארצות-הברית, אירופה והעולם הנוצרי מבקשים סוריה יציבה, עליהם להפנים אמת פשוטה: אין יציבות בלי מיעוטים בטוחים ובלי קול מוסרי שאינו שותק. מי שמוכן לקבל סוריה בלי מיעוטים – מקבל מראש סוריה בלי יציבות.
בהיג' מנצור הוא שגריר בדימוס, ראש מועצת עוספיא לשעבר וקצין בכיר במילואים
