אב משאיר את בנו החייל הקרבי בפתח בסיס צבאי. כשהוא נפרד ממנו, יש לו תחושה נוראית שמשהו הולך לקרות. זו, לצערנו, לא חוויה נדירה בקרב הורים ישראלים, וזה הפתח לעלילת "ברנינג מן". הסרט מספר על אב פרוד, סופר לא-מצליח (שי אביבי הכובש), שמחליט להישאר סמוך לבסיס המדברי שאליו הקפיץ את בנו. הוא ממתין לו שם כמה ימים ופוגש אנשים שעוברים במקום, בהם צעירים שחוגגים בפסטיבל מוזיקה שמתקיים בהשראת "ברנינג מן" ומזכיר, לא במקרה, את הנובה. והחרדה נשארת.
סרטו של איל חלפון, שזכה בפרס הראשי בפסטיבל חיפה וגם היה הזוכה הגדול בטקס השנוי במחלוקת שהמציא השר זוהר כדי לפגוע בפרסי אופיר – הוא מאוד ישראלי. זה נכון גם ביכולת לעורר הזדהות אבל גם ב"מחלה התסריטאית" הקלאסית של סרטים רבים פה: יוצרים חושבים על אחלה סיטואציה להתחיל איתה סרט, ואז לא כל כך יודעים איך לפתח אותה.
במקום עלילה מציג חלפון "סיאטואציות" ומפגשים אקראיים של הגיבור עם מי שאמורים לייצג פנים שונות של ישראל. בין השאר, אביבי מתעמת עם אב שבנו השתמט משירות קרבי (סצנה "ימנית" נדירה בקולנוע הישראלי), ועם מפקדים בצבא שמתעמרים בחייל חלש (סצנה "שמאלנית" קלאסית שמרגישה כשאריות מ"אחד משלנו"). יש גם צעירה "משוחררת" שמפלרטטת עם הגיבור המבוגר במה שמרגיש כמו פנטזיה מיושנת של גבר באמצע החיים. רוב הסצנות לא מאוד מעמיקות, ואין בהן תובנה מרעננת כלשהי על גבריות או ישראליות.
נותר סרט נוגה על הורות ועל תחושת הקטסטרופה שמלווה לא פעם את החיים כאן. הסרט מרפרר בצורה יפה ובוטה במקביל לסיפורו של יונה הנביא, שהרי גם לגיבורו קוראים יונה. הנוף המדברי המרהיב, הצילום של עפר ינוב וסצנת ריקוד מצוינת לקראת הסוף מוסיפים לתחושה שזה סרט על אנשים קטנים ורגילים על רקע נוף תנ"כי והיסטוריה שמתקדמת בלי שיש לנו שליטה עליה.
בסך הכל, זה לא סרט גדול או שלם במיוחד, ובמידה רבה מעט מפוספס, ובכל זאת יש בו כמה דברים מאוד יפים. כמו הורה ישראלי לא-מושלם.
