החיים היהודיים התקיימו מאז ומתמיד בכמה מוקדים על פני הגלובוס, ובמידה רבה זה היה מקור כוחם. אבל אותם נדודים נולדו מתוך אסונות אפיים, שעיצבו את התרבויות היהודיות לאורך אלפי שנים: מן היציאה לגלות (פעמיים) לאחר חורבן הבית הראשון והשני, דרך גירוש ספרד ועד אין-ספור התעללויות, התנכלויות ומעשי טבח (ואולי אפשר פשוט לקרוא להם "אירועים") — כל אלה לימדו יהודים לישון עם מזוודה מתחת למיטה. ליהודי אין כתובת קבועה, אבל יש לו תפילה עתיקה אחת: "בשנה הבאה בירושלים".
הרצל — העיתונאי, המחזאי, איש הבוהמה — לא נתן להיטמעות ולההתבוללות לסמא את עיניו. האיש שניסה להיטמע בווינה ובפריז הבין כי האנטישמיות איננה תקלה רגעית בדרך אל הקִדמה, אלא כוח אדיר וקבוע הרוחש מתחת לפני השטח. היהודי ייתפס תמיד כזר, יהיה אורח חייו אשר יהיה. כפי שכתב הרצל עצמו: "חִנָּם הִנְנוּ מִשְׁתַּדְּלִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לִהְיוֹת אֶזְרָחִים נֶאֱמָנִים, כְּמוֹ הַשְּׁכֵנִים אֲשֶׁר סְבִיבָנוּ, וְחִנָּם הִנְנוּ שׁוֹמְרִים בְּכָל עֹז אֶת כְּבוֹד שְׁמֵנוּ וְעָשְׁרֵנוּ, כְּדֵי לְהָרִים עַל יָדָם גַּם אֶת כְּבוֹד עַמֵּנוּ; בְּאַרְצוֹת מוֹלַדְתֵּנוּ, אֲשֶׁר אָנוּ יוֹשְׁבִים בָּהֶן זֶה מֵאוֹת בְּשָׁנִים, עוֹד יַחְשְׁבוּנוּ לְזָרִים".
מושבות הישראלים שבחרו להקים לעצמם חיים חדשים בארצות אחרות קיימות כמעט מראשית ימיה של המדינה, אבל בשנתיים האחרונות דפוסי ההגירה נעשו בוטים ומוצהרים. ככל שהמצב בישראל מחמיר, כך עזיבתן של שכבות חזקות נעשית אידיאולוגית ורעשנית יותר — עזיבת מחאה המדגמנת ייאוש ומבקשת מנוחה בגרמניה, באתונה או בלוס-אנג'לס דווקא ברגע משברי כל כך.
אלא שכמו עובר המחובר לשלייתו, אותם ישראלים ממשיכים להיזון ממדינת היהודים: דוברים ויוצרים בשפתה, חיים את קצב החדשות המופרע שלה, שומרים על קשר הדוק עם ישראלים כמותם. וגם במרחקים מתברר כי "הזרות" ההרצליינית רודפת אותם. ביטחונם האישי בנכר תלוי במישרין בחוסנה של המדינה שהשאירו מאחור. כשישראל רועדת, הקרקע תחת רגליו של היהודי בלונדון או בפריז רועדת יחד איתה.
כשם שעצם קיומה של ישראל מעניק ליהודי העולם רשת הגנה וגיבוי, כך המשבר העמוק שבו אנו מצויים משליך ישירות על ביטחונם של יהודי העולם. הרצל, בחוכמתו, לא ביקש רק מקלט בטוח ליהודים. הוא נחרד מן האפשרות שהמדינה היהודית תהיה "גטו מורחב". בלהט כתב כי רק "קטני המוח יחשבו את התנועה הזאת ליציאה שלמה מעולם התרבות וההשכלה אל מדבר שממה", ותיאר את חברת המופת שדמיין. "מולדת תרבות", בלשונו: ריבונות שמתקיימת בזכות השגשוג החברתי והמוסרי שלה. בזכות התרבות, ההשכלה והקִדמה.
מי שרואים עצמם שותפים לערכים הללו — מקומם במדינת היהודים. עליהם לחזק את אדניה, להעמיק את שורשיה, ולאפשר לה להיות מגדלור ובית: גם לכל אזרחיה, וגם ליהודים הבוחרים לחיות מחוץ לגבולותיה. •