בשנת 2018 מסרה לי מור קדישזון כמה דפים מצולמים מספר של אדם שאת שמו לא שמעתי. זה היה ג'יימס הילמן, שנפטר שבע שנים קודם לכן, ובעוד חודשיים אנו מציינים 100 להולדתו. העמודים היו המכתב שלימים תורגם על ידה בספרון 'לחיות את החיים אחורנית' (הוצאת בבל). זה היה בגליל, והלכתי לשכב על ערסל בין שני אלונים. בעודי מתנדנד קראתי את העמודים הראשונים: "הביוגרפיה שלנו היא משנית או מקרית, והדימוי שבלב הוא ראשוני ומהותי... הדברים שקורים לנו במהלך חיינו הם הגשמות שונות של הדימוי, ביטויים שונים שלו". הערסל המתנדנד נעצר. ידעתי שמישהו מדבר אליי ישירות.
"הדימוי שבלב הוא ראשוני ומהותי": הדבר הראשון שקיבלתי מהילמן היה הצעה להתייחסות רצינית ומתמדת לאותם "דימויים שבלב". בראש ובראשונה דימויי חלום, אבל גם דימויים מזיכרונות ש"נדבקו" מהילדות ומחיי היומיום. עד אז התייחסתי ברצינות רק לדימויים חיצוניים, בציורים ובשירים. הילמן הציע לי לאצור, לתעד, להרחיב את דימויי הלב ולהתבונן בהם כמו בתערוכה. התערוכה הזו היא הדבר הקרוב ביותר לנשמתך שתוכל לראות, והיא גם הדבר הפרטי ביותר שיש לך. אדם יכול לכתוב שיר בסגנונו של הזולת, אך לא לחלום חלומות בסגנונו של הזולת.
בספרים אחרים שלו קראתי: "דימויים הם התוצרים העיקריים של הנשמה, והם יוצרים נשמה". עד אז חשבתי, אולי בעקבות פרויד, שדימויים בחלום הם סרח עודף או תרגומים של משאלות לב משעות הערוּת. הילמן מציע להתייחס לדימויים — בעיקר דימויי חלום — כמו לשירה ולציור. משמעות הדבר היא שכדאי לשמוע לא רק את תוכן החלום אלא גם את סגנונו: את המקצבים, את היחסים הפנימיים. החלומות, אומר הילמן, אינם מוסרים לנו מידע אלא מעוררים דמיון. הדימויים והחלומות, כמו מוזיקה, אינם מעבירים מסרים אלא מראים את עצמם ומבקשים תשומת לב, לא פענוח. אם יש בהם מסר, הוא דומה למסר של שיר, לא לכותרת בעיתון. דימויים אינם מציאות קפואה שאנו מתבוננים בה, שכן הדימוי כולל את האופן שבו אנו מתבוננים בו, ממש כפי ששיר אינו מילים מודפסות על דף אלא האופן שבו אנו קוראים אותן. במילים אחרות, היחס שלנו לחלום הוא חלק מן החלום. חלום שעובדים איתו כראוי הוא, כדברי הילמן, "חלום שממשיך להיחלם, בכך שמנסחים אותו מחדש בעֵרוּת באופן מלא ועשיר יותר מאשר בהופעתו הלילית".
הכלל החשוב של הילמן הוא "היצמד לדימוי". ההצעה שלו דיברה אליי, כי כך תמיד קראתי שירה והתבוננתי בציורים. כעת הוא הציע לי להפנות את המבט הזה פנימה. מדוע להפנות את המבט פנימה? כדי למצוא בחלום המלצות לפעולה? תחזית לעתיד? לא. ההצעה של הילמן רצינית יותר: מטרת העיסוק בחלומות היא עצם העיסוק בהם. להיות איתם בקשר פירושו לשמור על ערוץ הנשמה פתוח. השינוי לטובה בחיים יבוא מעצם שמירת הערוץ הזה, ולא משינוי מעשי שתעשה בעקבות "מסר" מן החלום. כלומר, אם חלמת שזכית בלוטו, תהיה זו שטות למלא לוטו; הזכייה תבוא משהותך עם החלום, מהבנת משאלתך לזכות ברגע זה של חייך. הבנת המשאלה היא הזכייה, לא הכסף מהפיס.
"כדי להבין את מהותו של אדם", אומר הילמן, "עלינו לבדוק איזו פנטזיה יוצרת את המציאות שלו". זאת מהותה של עבודת הנשמה: להבין את מהותנו דרך הפנטזיות שלנו. "אמור לי למה אתה כָּמֵהַּ ואומר לך מי אתה". למה אתה כָּמֵהַּ, לא כמה אתה מרוויח, לא מה דתך, לא מה גודל הכיפה שלך, לא מה דרגתך האקדמית, לא למי אתה מצביע, לא מה נטיותיך המיניות.
פסיכולוגיה אצל הילמן אינה מתרחשת רק בשעות הטיפול. היא מצב יומיומי, ממש כפי שעבור משוררים השירה אינה מצויה רק ברגעי כתיבה. השאלה היא "איך נישאר פסיכולוגיים?" כלומר, איך נהיה בשיחה מתמדת עם הנשמה. המילה "פסיכולוגיה" נלקחת אצלו במלוא הרצינות: היא הלוגוס של הפסיכה, דבר הנשמה, ידע הנשמה. הנשמה אינה נתפסת רק כעניין פרטי, אלא כחלק מנשמת כל הדברים — "נשמת העולם" — ממש כפי ששאיפת האוויר בריאותיי הפרטיות היא חלק מאיכות האוויר בשכונתי, בעירי, בארצי ובעולמי. ואכן, אחד ממאפייני הפסיכולוגיה של הילמן הוא שהיא אקו-פסיכולוגיה. הבעיה בפסיכותרפיה המודרנית, הוא אומר, היא שהיא יצרה "קליניקה נטולת קוסמוס". אני מדבר עם הפסיכולוג על בעיותיי ושוכח את העיר, את שכניי, את הפרות ואת הציפורים.
"להישאר פסיכולוגיים" פירושו למצוא מבצר פנימי כנגד כמה מן הפיתויים של תרבות זמננו שהילמן מונה: הפיתוי לרוחניות "נקייה" השואפת להגביה מעל לעולם הזה ולמצוקותיו; הפיתוי לחיים של תחרותיות וחומרנות; הפיתוי לחיים תמימים, כלומר חיים בהכחשת הסבל בעולם. כנגד אלה מציע הילמן שלוש מילות מפתח: דימויים, עומק, ייעוד.
על דימויים דיברנו עד כה, וארצה להוסיף מעט. דבר מעשי שלמדתי מהילמן היה לא לנסות לפרש חלומות ולא לדבר עליהם, אלא לדבר איתם, עם דמויות החלום. "אף חבר לא רוצה שיפרשו אותו", אומר הילמן, "אך רבים מהם כמהים להיות מובנים". הנחת היסוד מבוססת על מחשבתו של יונג (הילמן היה תלמידו), שאמר: "אני מחשיב את החלומות לעובדות". דמות בחלום היא ממשית כמו זר ברחוב או כמו חבר. אל תפרש אותם. דבּר איתם.
הדיבור עם דמויות חלום מבסס בנו עולם פנימי העומד מול פיתויי הזמן, טירופו ואלימותו. השיחה עם הדימויים יוצרת נשמה, וכדבריו של הילמן: "אין כל תכלית מלבד יצירת נשמה, ולנשמה אין תכלית ואין סוף". יצירת הנשמה היא התנגדות לא-אלימה לעולם המנסה בכל כוחו להתנער מנשמתו, ולמדינה שנדמה שמתגשם בה יום-יום הפסוק מספר דברים "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". כדברי אפיקטטוס, במאה הראשונה, "אין זו תחרות על פרס של מה בכך. שפיותך היא המונחת על הכף".
מה טיבה של עבודת יצירת הנשמה שאין תכלית זולתה? בספרו הגדול Re-Visioning Psychology כותב הילמן: "העבודה של יצירת נשמה עניינה בעיקר להזכיר את האמונה הפסיכולוגית, האמונה העולה מן הנשמה ומתבטאת כאמונה במציאותה של הנשמה [...]. האמונה הזו מתבטאת כאמונה בדימויים [...]. אמונה פסיכולוגית מתחילה באהבת הדימויים, והיא גואה בעיקר בצורת דמויות המופיעות בחלום בהקיץ, בפנטזיות, בהרהורים ובדמיונות. החייאתם ההולכת וגוברת מעניקה לך שכנוע הולך וגובר שיש לך מציאות פנימית, ואז שאתה הנך מציאות פנימית, מציאות שיש לה משמעות עמוקה החורגת מעבר לחייך האישיים".
"אמונה במציאותה של הנשמה": האין זה חשוב יותר מאמונה במציאותו של אלוהים? כי האמונה במציאותה של הנשמה יוצרת את הנשמה. הצטערתי ששמעתי זאת רק בגיל 48 ולא 18. או 8.
מילת המפתח השנייה שהילמן מציע אחרי "דימויים" היא "עומק". עומק הוא מה שמעורר ומנכיח את המהויות הנצחיות, הבלתי נמנעות, המזינות והורסות את חיי כל אחד מאיתנו. המהויות האלה מביאות את הממד המיתולוגי, החורג מן הביוגרפי, אל חיי האדם. אלה המהויות הנצחיות שמהן מורכבות הטרגדיות היווניות וסיפורי המקרא. ו"עמוק" אינו בהכרח "נעים". די בחלום אחד שמתבוננים בו היטב כדי לעורר את תחושת העומק הזאת. הדימויים בחלומות באים אלינו כדוורים נושאי מכתב, וכולם חשובים. המסר של המכתב הוא להתחיל שיחה ובירור. אלו מכתבים פתוחים. מאז פגישתי עם הילמן איני מחמיץ חלום.
המילה השלישית שהילמן מציע היא "ייעוד". ייעוד קשור לאופי, לשליחות, לגורל, לתפקודה של נשמתך בתוך העולם. הייעוד הוא התחושה שיש טעם מסוים לקיומו של כל אחד ואחת מאיתנו, וממילא שאיננו רק אבק הנסחף בסופות ההיסטוריה. משימתנו היא להבין ולהעמיק את הבנת הייעוד הזה לאורך חיינו ולחזור אליו כאל כוכב הצפון בזמנים קשים. מה עליך לעשות בעולם, לטובת העולם. ולא פחות חשוב מהבנת הייעוד — להבין לְמה לא נועדת.
"אנו תוצאה של דמויות החלום", אומר הילמן. החלומות הם נשמתנו בהראותה את עצמה, ואנו בעזרתם יוצרים את נשמתנו. לא אנו יוצרים את החלומות. דמויות החלום, באות אל החולם שלא מכוח רצונו ובאות רק אליו. הן "האישי במובן העמוק", אומר הילמן. קורות החיים שלנו הם לרוב כלליים, גנריים: לסיפורים הביוגרפיים (הישגים, כישלונות) יש הרבה מן המשותף עם אחרים. דמות בחלום פרטית הרבה יותר מכל פרט המצוי בקורות חיי.
כותב הילמן: "הקשיבו לדימויים והתבוננו בהם, היו אסירי תודה להם, שכּן הם תומכים בכם ושומרים עליכם, שומרים על העומק". ובמילים אחרות, המשלבות במשפט אחד את שלוש מילות המפתח: "הדימויים יאמרו לכם מה ייעודכם וישמרו אתכם בעומק". •
