בואו נדבר רגע על החלטת הממשלה האחרונה: בשנת 2026, כך מבטיחים לנו, כל משרת מילואים יבצע “רק” עד 55 ימי מילואים בשנה (לא כולל מפקדים, כמובן).
על הנייר, מנסים למכור לנו את זה כהקלה. אחרי שנתיים שהחיים שלנו סבבו סביב המילואים, המדינה כביכול באה ואומרת לנו: “תנוחו”. אבל כשקוראים את האותיות הקטנות, מבינים שאין כאן שום בשורה. יש כאן שלוש כוכביות ענקיות שהופכות את ההחלטה הזו לריקה מתוכן ואפילו למסוכנת.
כוכבית ראשונה - החלטת הממשלה לא נאכפת ברגע שמוגדר מצב חירום - ואנו נמצאים במצב חירום מתמשך כבר כמעט שלוש שנים. ברגע שמוגדר צורך מבצעי - מה שהפך כבר להיות המצב הקבוע שלנו - המספר 55 הופך להמלצה לא מחייבת ומספר ימי המילואים מזנק.
הכוכבית השנייה היא שינוי הסטנדרט בשקט. בלי ששמנו לב, הממשלה לאט-לאט שינתה את התודעה שלנו והפכה כמות בלתי אפשרית של ימי מילואים למצב כביכול סביר והגיוני. חוק המילואים המקורי קבע מקסימום של 54 ימי מילואים בשלוש שנים. הממשלה לקחה את המכסה התלת-שנתית, הפכה אותה לשנתית, ומיסגרה את זה כ”הקלה”.
כוכבית שלישית - ההפחתה המדוברת אינה כוללת הפחתה בימי הלחימה, אלא דווקא בימים הקריטיים שמסביב: ימי העיבוד, ימי ההתארגנות וימי השהייה בבית בזמן הסבב. ימי העיבוד הם הימים היחידים שבהם מישהו בודק מה שלום הלוחמים מבחינה נפשית. ימי ההתארגנות מאפשרים מעבר שפוי מהקרב לבית. וימי השהייה בבית הם הימים שמאפשרים לנו ולמשפחה שלנו רגע לנשום בתוך הטירוף הזה.
במילים אחרות, מחזירים אותנו לטירונות, רק שאנחנו כבר לא בני 18. אנחנו סטודנטים שצריכים לסיים תואר. אנחנו בעלי עסקים שנעלמים ללקוחות לחודשיים שלמים ‑ והלקוחות שלנו לא נשארים לחכות. אנחנו שכירים שמקומות העבודה שלהם מאבדים סבלנות להיעדרויות הממושכות.
המשפחות שלנו לא בנויות להתמודד עם ואקום של חודשיים בשנה, כל שנה. היום, אנחנו הנשים, בונות קריירה ומפרנסות לא פחות מהגברים, והם שותפים מלאים בגידול הילדים וניהול הבית. להחזיק הכל לבד גובה מאיתנו מחירים כבדים מנשוא.
הציפייה שלי מהמדינה הייתה שיראו אותנו, את הקושי וההקרבה שלנו ויבינו שהעשייה שלנו לא מובנית מאליה. זה לא מובן מאליו לצאת פעם אחר פעם מהבית שלך למלחמה, לסכן את עצמך תוך שאתה משאיר מאחור משפחה וילדים קטנים ויודע מה המחיר הכי נורא שיכול להיות לזה.
מהלכים מהסוג הזה מעבירים לי את המסר ההפוך. אולי יש מישהו שם למעלה שחושב שאפשר להתרגל לסיטואציה כל כך קיצונית, שלנצח נוכל לסחוב את ביטחון המדינה על הכתפיים שלנו, אבל האמת היא שהיו לא מעט רגעים שהרגשתי שאני עוד שניה נשברת, והמהלך הזה שובר אותי עוד יותר.
ייתכן שזה יחסוך כסף למדינה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך יוסיף לשחיקה שלנו ומסכן את מערך המילואים.
במקום לנרמל את העומס על אותה קבוצה קטנה שמחזיקה את ביטחון המדינה, צריך להרחיב את השורות באמצעות חקיקה שתכניס אוכלוסיות חדשות תחת האלונקה. רק כך לא נחיה במציאות שבה הממשלה יכולה להגדיל את הנטל פי שלושה בלי לספק רשת ביטחון אמיתית למי שנושאים אותו.
רעות אלון אזולאי, ממובילות שדולת המשרתים, אשת מילואימניק ואמא ל-4
