יש מקרים שבהם מזהים אותי בתוך המונית. בתור תל-אביבי, רוב העבודה שלי מתנהלת בתוך העיר עצמה. השאלה הקבועה שאני שומע היא: איפה אפשר לאכול משהו זול בתל-אביב?
אני מסתובב כאן כל היום, ובכל זאת בשנים האחרונות לא תמיד היה לי מה לענות. את דעתי על מצב אוכל הרחוב בעיר כבר חלקתי בעבר. לפעמים נדמה שמישהו בעירייה מעדיף שפשוט נוותר על מסעדות.
כבר הרבה זמן לא כתבתי על מקום בתוך תל-אביב עצמה. האמת? נהיה קשה למצוא אוכל זול בעיר שכל הזמן מתעלה על עצמה במחירים, בקשיי גישה, בתחושת ה"קשה להשגה". לפעמים זה מרגיש כמעט מכוון. ובכל זאת, יש מוסדות שלא מוותרים. אחד מהם הוא פלאפל גבאי, מהמקומות הוותיקים במרכז העיר, על רחוב בוגרשוב עצמו, שחזר לפעול אחרי אתנחתה קצרה. הוא נסגר ל-30 יום לאחר שבפשיטה משטרתית אותרו במקום שוהים בלתי חוקיים. בתוך כל הקושי להחזיק עסק בעיר הזו, עצם החזרה היא כבר סוג של ניצחון קטן.
גבאי פתוח משנת 2000, ומהווה נקודת חן בתוך המערבולת התל-אביבית. לירן גבאי לא הסתפק בפלאפלייה קלאסית והתפריט התרחב עם השנים למנות נוספות. באחד הימים הקרים של פברואר הבנתי שאין מה להילחם בעצמך. צריך מרק. נכנסתי לגבאי קצת כנוע, אבל רעב. לפני שהזמנתי שאלתי מה יש בסירים והמבחר היה מסחרר: חרירה, לחשו, אפונה, עדשים כתומות, ירקות עם גריסים, בטטה. היצע שמכסה כמעט כל חשק חורפי.
בחרתי דווקא במרק היחיד שלא הכרתי — לחשו. השם הזכיר לי לרגע מרק חשווה טוניסאי, אבל הדמיון נעצר בשם. אם חשווה ידוע כפותח סתימות באף, הלחשו המרוקאי הוא מרק שמרים חלשים.
זהו מרק סולת עשיר בשום וכוסברה, חם עד כדי רותח, לא חריף מדי, לא כבד מדי — אבל לגמרי מחמם מבפנים.
המנה נדיבה מאוד, מוגשת בצלחת גדולה ויחד איתה מגיעה חלה קטנה ומתוקה, ופרוסת לימון שמחדדת את הטעמים עם חמיצות מדויקת.
בערך בחצי הדרך כבר הרגשתי סימני שבירה. ארזתי את השארית יחד עם עוד פרוסת לימון והמשך החלה — ויצא שנהניתי פעמיים מאותו מרק: פעם אחת במקום, ופעם שנייה בבית.
לפעמים כל מה שצריך בעיר הזאת זה קערה גדולה של מרק טוב במחיר שפוי.
• פלאפל גבאי. בוגרשוב 25 תל-אביב. כשר מחיר קערת מרק: 35 שקל
